דלג לתוכן
נפח מכין סכין בכפר וולקה, אתיופיה. 1984 צלם:דורון בכר. מרכז אוסטר, בית התפוצות​
אישה בבית נידה בכפר וולקה, אתיופיה. 1984 צלם:דורון בכר. מרכז אוסטר, בית התפוצות ​

עדת ביתא ישראל היא אחת מהעתיקות שבין קהילות היהודים בעולם. הפרקים הראשוניים של תולדותיה הותירו מסורות ואגדות יותר מאשר תיעוד ממוסמך, אך אין כול ספק כי התרחשו בעת העתיקה. יהדות ויהודים הגיעו לאתיופיה עוד לפני חורבן הבית השני, בטרם עברה היהדות הכללית את המהפכה של כניסת המשנה והתלמוד. אשר על כן נשארה היהדות באתיופיה נאמנה למורשת המקרא, למצוות ולמנהגים של התנ"ך העברי. היסטוריונים קבעו כי היהדות הייתה נפוצה באתיופיה לפני ההתנצרות של שושלת אקסום במאה הרביעית לספירה. העדויות לקיומה של יהדות אתיופיה מתחילות כבר מהמאה התשיעית לספירה, כאשר הנוסע היהודי אלדד הדני טען שביתא ישראל הם צאצאיו של שבט דן.

תולדות העדה נבדלו מקורות שאר קהילות תפוצת ישראל בשל סיבה נוספת. יהודי אתיופיה חיו בקרבו של עם נוצרי שגם הוא ראה עצמו ממשיכה של ישראל. בעוד שאר הנוצרים בעולם ראו עצמם יורשי ישראל ברוח, נוצרי אתיופיה ראו עצמם בני ישראל אמתיים, ישראלים בשר ודם שקיבלו את הנצרות. הנצרות האתיופית נותרה מעוגנת במסורת היות האתיופים הנוצרים צאצאי הטובים שבבני ישראל. באמונה כי מלכיהם הם צאצאיו של שלמה המלך, וכי אתיופיה עצמה היא ציון. נצרות זאת ונוצרים אלה שלטו בארץ ללא עוררין. הם גינו את היהודים על כך שלא אימצו גם הם את תורת ישו, על כי מיאנו לראות, כמוהם, את אור הנצרות. אלו ששמרו על נאמנותם ליהדות נרדפו ונסוגו להרים שמצפון לאגם טאנה, ובעיקר למחוז גונדר. עדת ביתא-ישראל סבלה מאפליה ומביזוי לאורך הדורות, ונסגרה בכפרים נידחים על מנת להישמר, ועל מנת לקיים אורח חיים מעוגן בהוויה מקראית-תנ”כית. יחד עם זאת הפרידה גדר נמוכה למדי בינם לבין הנצרות השלטת. גם הנוצרים  שמרו את יום השבת, מלו את בניהם, הקפידו על כשרות, והתאבלו על מתיהם ברוח המקרא. הם בנו את כנסיותיהם כחיקוי לבית המקדש של שלמה ועוד ועוד. היה זה אם כן קל למדי, מפתה אפילו ליהודים לעזוב את אמונתם, לנטוש את מגבלות הכפר הנידח ולחבור לתרבות הכללית. ואולם בני עדת ביתא ישראל נותרו נאמנים ליהדותם. הם לא קיבלו את עיקרי הנצרות ולא ראו באתיופיה את ארץ ציון. במשך דורות ציפו ופיללו להגיע לירושלים העברית, לציון שבישראל.

ביתא ישראל שימרו את המנהגים כפי שנכתבו בחומש בכפריהם המבודדים אשר היו מעט שונים משאר מנהגי יהדות העולם; הם הקפידו על כללי טהרה מיוחדים, אך לא חגגו בר מצווה לילדיהם או חגים שנוצרו אחרי תקופת התנ"ך, כגון פורים או חנוכה. מבודדים בכפריהם בארץ שבעצמה הסתגרה מהעולם הגדול, נותקו ביתא-ישראל משאר קהילות העולם היהודי ולא הכירו את חוקי המשנה והתלמוד.יחסים עמוקים יותר עם יהודים מקהילות אחרות נוצרו רק בשלהי המאה ה-19 ובראשית המאה ה-20, כאשר החלו מסעות אל אותם אזורים מבודדים.

קשר של ממש נוצר לאיטו רק במחצית הראשונה של המאה ה-20, והוא לא היה פשוט. הממסד הרבני האורתודוכסי התקשה להכיר ביהדותה של העדה, ביהדות ללא משנה, תלמוד, חז"ל וכו'. חלוצים כמו פרופ' יעקב פייטלוביץ' ויונה בוגלה, ועוד רבים אחרים, הצליחו ליצור קשרים מתמשכים ולעורר עניין בקהילת ביתא ישראל ומהקשיים שמהם סבלה באתיופיה.

מדינת ישראל הצעירה כרעה תחת נטל קליטת עליות ונאבקה על עצם קיומה מול שלל אויבים. ישראל קיימה יחסי ברית אסטרטגיים עם הקיסר הילה-סלאסה   והוא עצמו סרב לשמוע על אפשרות שקבוצה כלשהי תקבל היתר לפרוש מקיסרותו. לדידו של הקיסר היו היהודים חלק ממגוון העמים של אתיופיה. רק באמצע שנות השבעים של המאה הקודמת החלה העשייה לקראת שובם של יהודי אתיופיה לישראל. סיפור עלייתם עשיר ומורכב מכדי שנתמצת אותו כאן. כבר נכתב עליו ועוד ייכתב. הוא התאפשר  גם בשל גבורתם של חלוצים מבני העדה שסייעו להוליך את עמם בדרך חתחתים אל הארץ המובטחת. את סיפורם יש לזכור, לחזור ולספר. זהו אחד הפרקים היפים והחשובים בתולדות העם היהודי, הציונות, וישראל.

עיטורי קיר בסלון בית, בכפר וולקה, אתיופיה. צילום:רונן לוי.
עיטורי קיר בסלון בית, בכפר וולקה, אתיופיה. צילום:רונן לוי.
סגירת תפריט