איך הכל התחיל

בשנת 1971, התאחדות הסטודנטים היהודיים העולמית (WUJS) היושבת בלונדון פנתה לסטודנט שוויצרי צעיר ואקטיביסט בשם אילן דה בר וביקשה ממנו לנסוע לאתיופיה ולבקר בכפרים של קהילת ביתא ישראל, זאת בעקבות פניות רבות שקיבלה ההתאחדות מצעירים בני הקהילה שביקשו לעזוב את המדינה.

אילן התגורר באותה עת ביוהנסבורג, שם השלים את ההתמחות המעשית שלו לתואר. הוא הסכים מייד לבקשת ההתאחדות ועלה על מטוס לאדיס אבבה, שם החליף טיסה לכיוון גונדר. כשנחת, הוא התחיל לשאול אנשים איך מגיעים לכפר אמבובר, כשלפתע פגש גבר צעיר בשם קסי צולה, שסיפר לו שהוא עצמו מתגורר בכפר הזה ואמר כי ישמח ללוות את אילן לשם. הם החלו ללכת ברגל לכיוון הכפר, השוכן בין גבעות, ובשעה שהלכו קסי סיפר לאילן על עצמו, על לימודיו בבית הספר, על שגרת החיים של משפחתו, על המנהגים היהודיים של בני הכפר ועל האתגרים הניצבים בפני הקהילה. כשהגיעו לאמבובר, קסי הציג בפני אילן את בני הכפר ושימש כמתורגמן שלו.

בני הכפר שוחחו עם אילן בעזרתו של קסי וסיפרו לו על מצבם הקשה של היהודים באזור זה של אתיופיה. כשחזר לשוויץ, אילן חבר ל- WUJSויזם פעילויות שנועדו להעלות את המודעות הציבורית למצוקתה של קהילת ביתא ישראל.

קסי צולה, זנה יוסף (אחד מחבריו הטובים של קסי) ואילן החליפו מכתבים במשך שנתיים תמימות, ואילן אף תמך במאמציהם של ארגונים אמריקניים ואירופיים שקראו להושיט יד לקהילה היהודית הנאבקת על קיומה באתיופיה. המתיחות הפוליטית אחרי מלחמת יום הכיפורים, כמו גם הדחתו של הקיסר היילה סלאסי, עלייתה לשלטון של מפלגת הדרג הקומוניסטית, ומלחמת האזרחים באתיופיה שפרצה בעקבות התהפוכות הללו, הקשו מאוד על חילוצם של בני הקהילה מהמדינה ורק בודדים הצליחו לעלות לישראל בשנים אלה. בתקופה זו הרבנים הראשיים לישראל הכירו לראשונה ביהדותם של בני הקהילה ומדינת ישראל החלה לגבש תוכנית פעולה לסייע להם.

ישראל יזמה מבצעים רבים לפינוים של בני הקהילה מהמדינה, ובמהלך עשרים השנים הבאות רובם המכריע עלה לישראל. אירועים אלה מתועדים היטב: תוכלו למצוא מאמרים, סרטים דוקומנטריים ודוחות בעמוד שכותרתו "לקריאה נוספת".