ברקו מתאר את תולדות משפחתו. לאחר שהוריו התגרשו בילדותו, עבר כפרים שונים עד שהשתקע יחד עם משפחת אמו בכפר בשם צ'נקרה. ברקו מתאר את המקום, את הטבע, ומסביר כיצד היה מכין שוט מענפי עצים.

בגיל שמונה עבר שוב, הפעם לגור עם אחותו בלב-ווחה שבאזור זנגו, והיה חוזר לבקר את אמו בשבתות ובחגים. בלב-ווחה החל לרעות צאן עם ילדי האזור. ברקו שמר על הצאן מפני קופים, שועלים ועלוקות, והשגיח שלא יזיקו ליבולים החקלאיים בסביבה.

בגיל 13 ברקו חזר לגור עם אימו בכפר בשם דגומה, הנמצא במרחק שעתיים הליכה מלב-ווחה. הוא המשיך לנדוד הלוך ושוב בין כפרים ובני משפחה שונים. ברקו מתאר את תהליך בניית הבית שבו גרו, ועומד על ההבדלים בינו לבין הבית שבנה כעבור כמה שנים.

הוא החל לעבוד בחקלאות יחד עם בעלה של אחותו, ובמהרה הגיע עמו להסכם חכירה ועיבד בעצמו אדמות. במהלך חתונה של קרוב משפחה פגש ברקו בן דוד שעורר בו את הרצון להתחיל ללמוד קרוא וכתוב באמהרית, ואנגלית. כך החל מלמד את עצמו בזמן שרעה את הצאן.

ברקו מעלה בזיכרונו כיצד סבא שלו היה כותב דברי תורה על קלף, ומסביר כיצד היה מייצר את הדיו. בהמשך הוא מציג סידור שנכתב על ידי סבו וקורא מתוכו. כמו כן הוא מתאר איך בעתות מלחמה היו מאחסנים את הספרים שסבו כתב בכלי חרס, ומטמינים אותם בבורות באדמה.

בגיל חמש עשרה החל ללמוד בבית ספר באופן מסודר. הוא היה אוטודידקט ורכש לעצמו ספרים הטומנים בחובם מוסר השכל, וקרא בהם בזמנו החופשי. ברקו מספר כמה סיפורים שהוא זוכר בעל פה, ביניהם כאלה העוסקים בזמר נודד (באמהרית: אזמרי) ונהר גועש. בנוסף הוא מרחיב על המשחקים השונים שהיה משחק עם חבריו ללימודים ולרעיית הצאן והבקר. במהלך חודשי החורף בהם היו בחופשה מבית הספר, היה הולך לעבוד כחקלאי שכיר על מנת לפרנס את משפחתו. בתקופה זו של השנה הייתה עבודה רבה בשדות.

כשמפלגת הדרג עלתה לשלטון היא חילקה מחדש את האדמות ואפשרה גם ליהודים להיות בעלי אדמה. ברקו חזר לבית אימו ועיבד את אדמתו. הוא המשיך בלימודיו, נסע לגונדר על מנת להיבחן בבחינה הארצית, והתקדם במעלה כיתות בית הספר. כדי להמשיך לכיתה ז' ברקו עבר לבית הספר היהודי של אורט באמבובר, הרחק ממשפחתו. לאחר שנה שלטון הדרג הפסיק את פעילות הארגון אורט באתיופיה, בית הספר נסגר וברקו נאלץ לעבור לבית ספר במקסנ'יט. במשך שנה שכר דרגש לשינה והיה אוכל את הציידת הלחם שהיה מביא מאמו כל שבוע.

לאחר שסיים את הלימודי חטיבת הביניים ועבר בחינה ארצית נוספת, עבר ללמוד בבית ספר בעירה אזזו. הוא מספר כי הוא ומשפחתו לא היו יכולים לעמוד בעלויות התחבורה הציבורית ולכן ברקו היה צריך ללכת יום שלם, לאורך 80 ק"מ, על מנת להגיע לבית הספר באזזו. הוא נזכר ברעב הגדול שהיה פוקד אותו במהלך השבוע ומתאר את ההליכות חזרה לבית אמו.

בהיותו בכיתה י"א, במהלך מלחמת האזרחים ותקופת הטרור האדום, הוכרז גיוס כללי על ידי שלטון הדרג. בעקבות זאת ברקו וכמה מחבריו החליטו לברוח לסודן כדי לעלות לישראל. הניסיון הראשון נכשל וברקו נאלץ לחזר לביתו. הוא לא התייאש וחשב שטוב למות בדרך לישראל מאשר למות בצבא באתיופיה. בניסיונו השני הוא יצא עם אמו אך לאחר זמן קצר היא שבה לביתה וברקו המשיך בדרך לבדו. לאחר תשעה ימים הגיע לסודן ומשם עלה לישראל.