צהיינש מתארת את אילן היוחסין של משפחתה. היא מספרת כי בילדותה הוריה התגרשו, אימה הביולוגית לא יכלה לטפל בה, והיא נדדה בין סבתה, אביה שנישא בשנית ודודתה.

מפני שלדודתה לא היו בנים, צהיינש החלה לרעות אצלה את הצאן. בזמן ששמרה על הצאן היא הייתה משחקת משחקים שונים עם ילדי השכונה כגון: גבטה, אשו-ללה ועוד.

לאחר עשר שנים עברה צהיינש לאשה אחרת של אביו שגרה בבלסה שבמחוז גונדר, שם עבדה כקדרית וביצעה עבודות בית שונות כגון טחינה גרגירים ותבלינים, הבאת מים וכדומה. צהיינש מתארת את עבודת הקדרות, החל מבחירת החומר ועד גימור המוצר.

בזמן שלטונו של הקיסר היילה סלאסי ‏(‏Haile Selassie‏)‏, אסור היה למשפחתה היהודית של צהיינש להחזיק באדמות. את העפר עבור הקדרות הייתה צריכה לקנות או להמיר בעבודת קדרות אצל שכניה הנוצרים, שלעיתים עלבו בה על היותה יהודייה. לאחר עלייתו של שלטון הדרג, בוטל האיסור וצהיינש ומשפחתה יכלו להחזיק באדמה ולעשות בה כרצונם. היא מספרת בין השאר על גילויי גזענות שונים שהופנו כלפיה וכלפי משפחתה.

צהיינש נישאה ועברה לגור עם בעלה בכפר בשם לב-רווחה, שהיווה תחנת מעבר ממנה יצאו יהודים אל סודן, בניסיון לעלות לישראל. כיוון שהייתה הרה ומטופלת בילדים קטנים, החליט בעלה לצאת לבדו למסע לישראל, וצהיינש חזרה לבית אימה החורגת בבלסה. בעקבות מקרה מצער ופחד מנקמת דם היא ומשפחתה נאלצו לעבור לגומוגופה, שם חיו במשך שבע שנים עד שעלו לישראל.

צהיינש מספרת על מנהג בית הנידה – באמהרית מרגם גוג'ו, בו הנשים שהו בזמן המחזור ולאחר הלידה. היא מתארת כיצד היה בנוי, את ההווי החברתי ואת המנהגים השונים שהיה על הנשים לקיים בזמן שהותן בו. בנוסף צהיינש מסבירה על הקעקועים השונים המקובלים בחברה האתיופית, ועל הנסיבות והאופן בהם נעשו.