מלסה מתאר את אילן היוחסין של משפחתו ומציין שבילדותו עסק במרעה. הוא מספר על מקרים שונים שאירעו בזמן רעיית הצאן כגון גניבה ומפגשים עם צבועים. בהמשך הוא מספר על הלימודים ועל מטלות הבית – שהפריעו ללימודיו וגרמו לו לנשור מבית הספר. כמו כן הוא מדבר על עלייתה של אחותו לארץ ועל הערגה לישראל.

מלסה מתאר את גלי העלייה הראשונים דרך סודן וכיצד אבדו עקבותיהם של דודיו. הוא מספר כי במהלך תקופה זו נעכרה מערכת היחסים החמה עם השכנים הנוצרים והפכה לגזענית ואלימה.

בשנים אלו החל גל גיוסים בכפיה והנערים היהודים ובהם מלסה התחבאו מחוץ לבתיהם. מלסה בן ה-12 נחטף וגויס בכפיה לצבא שלטון הדרג. הוא נלקח לטירונות בגוג'ם. במהלך הטירונות הוא חפר מנהרה מתחת לגדר של הבסיס וברח דרכה יחד עם חיילים נוספים מאזור גונדר. הוא מספר על התלאות שעברו על החבורה, על ההליכה המרובה, חיות הטרף שפגשו, הרעב והפחד שיתפסו אותם. בזמן שחצו נהר גועש בבהר-דר נתפסו מלסה וחבריו, הוחזרו לבסיס ועברו מסכת עינויים.  

לאחר שסיים את הטירונות הוצב מלסה ביחידת צנחני קומנדו והועבר לבסיס בסידמו. שם עבר הכשרה מיוחדת במשך שישה חודשים שבסופם הוצב לשרת ככוח גיבוי בעיר הרר. לאחר זמן מה עברה יחידתו להשתתף בקרבות נגד המורדים במחוז תיגראי. מלסה מספר על מהלך הלחימה וכיצד איבד רבים מחבריו.

במהלך הקרבות, בעת סיור בעיר מקלה, הרכב בו נסע מלסה הופצץ ומתוך 20 הנוסעים שרדו הוא ושישה נוסעים נוספים. במשך שלושה ימים שכב פצוע, ללא אוכל, מים או סיוע, עד שפונה לבית חולים בעיר הרר, בו אושפז למשך ארבעה חודשים.

לאחר שהחלים חזר מלסה ללחימה והוצב בבסיס בעיר אדיגרט שבמחוז תיגראי. במהלך הלחימה שמע כי כל יהודי כפרו עזבו. הוא התגעגע למשפחתו ורצה לערוק מהצבא, לברוח לסודן ומשם לעלות לישראל. במשך שבועיים הוא ו-12 איש נוספים ממחוז גונדר תכננו את מבצע הבריחה. הם מכרו את נשקיהם, החליפו בגדים ויצאו למסע הליכה של שבוע לעבר הגבול עם סודן. כאשר עברו את הגבול עוכבו לחקירה ועונו על ידי החיילים הסודנים, עד שלבסוף אחד מהחבורה הלשין כי מלסה הוא שהוביל אותם לשם.

מלסה ישב שמונה חודשים בכלא הסודני. במהלך אחד ממחזורי העינויים התעלף ונלקח לטיפול בבית חולים, שם פגש אחות ממחוז גונדר שהצליחה להבריח אותו למחנה של היהודים בגדריף.

בגדריף חיפש מלסה את קרוביו, וכשהבין כי אינם שם ושנתיב העלייה מסודן נפסק, התחזה לסוחר, חזר לגונדר והחל לסחור בסחורות שהיה מעביר לסודן.

מלסה פנה לשגרירות בגונדר, שם גילה כי זימנה ברהני מטפל בנושא העלייה, בשיתוף עם הסוכנות היהודית. הוא דרש לדבר איתו כדי להשיג את האישורים הנדרשים לעלייה לישראל. בזמן שהמתין לאישורים עבד עם זימנה בשיכונם של היהודים מאזורי הכפרים באכסניות בעיר גונדר. לאחר שישה חודשים הגיעו האישורים המיוחלים ומלסה נסע לאדיס אבבה ומשם עלה ישראל.

ברקו מתאר את תולדות משפחתו. לאחר שהוריו התגרשו בילדותו, עבר כפרים שונים עד שהשתקע יחד עם משפחת אמו בכפר בשם צ'נקרה. ברקו מתאר את המקום, את הטבע, ומסביר כיצד היה מכין שוט מענפי עצים.

בגיל שמונה עבר שוב, הפעם לגור עם אחותו בלב-ווחה שבאזור זנגו, והיה חוזר לבקר את אמו בשבתות ובחגים. בלב-ווחה החל לרעות צאן עם ילדי האזור. ברקו שמר על הצאן מפני קופים, שועלים ועלוקות, והשגיח שלא יזיקו ליבולים החקלאיים בסביבה.

בגיל 13 ברקו חזר לגור עם אימו בכפר בשם דגומה, הנמצא במרחק שעתיים הליכה מלב-ווחה. הוא המשיך לנדוד הלוך ושוב בין כפרים ובני משפחה שונים. ברקו מתאר את תהליך בניית הבית שבו גרו, ועומד על ההבדלים בינו לבין הבית שבנה כעבור כמה שנים.

הוא החל לעבוד בחקלאות יחד עם בעלה של אחותו, ובמהרה הגיע עמו להסכם חכירה ועיבד בעצמו אדמות. במהלך חתונה של קרוב משפחה פגש ברקו בן דוד שעורר בו את הרצון להתחיל ללמוד קרוא וכתוב באמהרית, ואנגלית. כך החל מלמד את עצמו בזמן שרעה את הצאן.

ברקו מעלה בזיכרונו כיצד סבא שלו היה כותב דברי תורה על קלף, ומסביר כיצד היה מייצר את הדיו. בהמשך הוא מציג סידור שנכתב על ידי סבו וקורא מתוכו. כמו כן הוא מתאר איך בעתות מלחמה היו מאחסנים את הספרים שסבו כתב בכלי חרס, ומטמינים אותם בבורות באדמה.

בגיל חמש עשרה החל ללמוד בבית ספר באופן מסודר. הוא היה אוטודידקט ורכש לעצמו ספרים הטומנים בחובם מוסר השכל, וקרא בהם בזמנו החופשי. ברקו מספר כמה סיפורים שהוא זוכר בעל פה, ביניהם כאלה העוסקים בזמר נודד (באמהרית: אזמרי) ונהר גועש. בנוסף הוא מרחיב על המשחקים השונים שהיה משחק עם חבריו ללימודים ולרעיית הצאן והבקר. במהלך חודשי החורף בהם היו בחופשה מבית הספר, היה הולך לעבוד כחקלאי שכיר על מנת לפרנס את משפחתו. בתקופה זו של השנה הייתה עבודה רבה בשדות.

כשמפלגת הדרג עלתה לשלטון היא חילקה מחדש את האדמות ואפשרה גם ליהודים להיות בעלי אדמה. ברקו חזר לבית אימו ועיבד את אדמתו. הוא המשיך בלימודיו, נסע לגונדר על מנת להיבחן בבחינה הארצית, והתקדם במעלה כיתות בית הספר. כדי להמשיך לכיתה ז' ברקו עבר לבית הספר היהודי של אורט באמבובר, הרחק ממשפחתו. לאחר שנה שלטון הדרג הפסיק את פעילות הארגון אורט באתיופיה, בית הספר נסגר וברקו נאלץ לעבור לבית ספר במקסנ'יט. במשך שנה שכר דרגש לשינה והיה אוכל את הציידת הלחם שהיה מביא מאמו כל שבוע.

לאחר שסיים את הלימודי חטיבת הביניים ועבר בחינה ארצית נוספת, עבר ללמוד בבית ספר בעירה אזזו. הוא מספר כי הוא ומשפחתו לא היו יכולים לעמוד בעלויות התחבורה הציבורית ולכן ברקו היה צריך ללכת יום שלם, לאורך 80 ק"מ, על מנת להגיע לבית הספר באזזו. הוא נזכר ברעב הגדול שהיה פוקד אותו במהלך השבוע ומתאר את ההליכות חזרה לבית אמו.

בהיותו בכיתה י"א, במהלך מלחמת האזרחים ותקופת הטרור האדום, הוכרז גיוס כללי על ידי שלטון הדרג. בעקבות זאת ברקו וכמה מחבריו החליטו לברוח לסודן כדי לעלות לישראל. הניסיון הראשון נכשל וברקו נאלץ לחזר לביתו. הוא לא התייאש וחשב שטוב למות בדרך לישראל מאשר למות בצבא באתיופיה. בניסיונו השני הוא יצא עם אמו אך לאחר זמן קצר היא שבה לביתה וברקו המשיך בדרך לבדו. לאחר תשעה ימים הגיע לסודן ומשם עלה לישראל.