מיכאל מתאר את אילן היוחסין של משפחתו, את כפרו ואת ההיסטוריה המקומית. הוא מונה את שמותיו הרבים ומסביר את פרושם. אביו נפטר כשהיה צעיר ומשפחתו של מיכאל ירדה מנכסיה. מיכאל מתאר את העוני והרעב הקשה. הוא מספר כי בתקופתו של הקיסר היילה סלאסי ‏(‏Haile Selassie‏)‏ אנשים האמינו שאם יעזרו לעניים הם ידבקו בעוני.

בשלב מסוים ילדי המשפחה שוכנו בין קרובי משפחה ומיכאל עבר לחיות עם קרוב משפחה. הוא עסק בשמירה על הפרות עד שמאס בעבודה והחל ללמוד בבית ספר ללימודי געז. למרות הפצרות חוזרות ונשנות שיתחתן ויהפוך לחקלאי, מיכאל דבק בלימודיו וסיימם בהצלחה. הוא עזב את הכפר ולמד בתנאי פנימייה במנזר בגדילה בתוכנית הלימודים לדיקונה – נזירים, מתמחים צעירים. מיכאל מתאר את אופן הלימוד, החוקים וההווי בזמן הלימודים.

כשסיים את לימודיו בפנימייה, פלשו האיטלקים לאתיופיה. מיכאל מתאר את המלחמה, את מאמציו הדיפלומטים של הקיסר היילה סלאסי ואת ההרס וההרג שנגרם מהשימוש שעשו האיטלקים בנשק כימי. הוא מספר כי בזמן המלחמה הכנסייה הקופטית במצרים לא שלחה אבונה (בישוף) עליון שתפקידו להסמיך אנשי דת, כל שרשרת מינויי הדת הוקפאה, וכנסיות נסגרו. כשנגמרה המלחמה, לראשונה בהיסטוריה בוטל ההסכם עם מצרים, ומונה בישוף אתיופי שחור שביצע רפורמה במבנה ההיררכי של הכמרים והנזירים. מיכאל מונה להיות נזיר (דרגה אחת מתחת לרב).

בתקופה זו האנגלים, שתרמו תרומה מכרעת ללחימה באיטלקים, דרשו בתמורה ביצוע שינויים שהקיסר נאלץ לבצעם. השינויים כללו את ביטול העבדות והסחר בבני אדם, ואיסור על חטיפת אנשים ועל הכאות פומביות. הוקמו בתי ספר באנגלית בניהול מטיפים קתולים (אתיופיה הייתה עד אז אורתודוקסית) והוחלף המטבע הלאומי.

בזכות השכלתו והרפורמה החינוכית שנעשתה במדינה, היתה למיכאל הזכות להמשיך את לימודיו בבית ספר חדש לאנגלית בגונדר. כשסיים את לימודיו בגונדר עבר לאדיס אבבה על מנת להמשיך ללימודים גבוהים. באדיס אבבה פנה לקונסוליה הישראלית וביקש ללמוד עברית. הוא למד עברית ובמקביל עבד בבית הכנסת של העדה התימנית. הוא האזין ברדיו להכרזתו של דוד בן גוריון על הקמת מדינת ישראל, שמע את קריאתו ליהודים בכל התפוצות לעלות, ויצא בגיבוי הקונסוליה הישראלית חזרה לקהילות היהודיות באזור גונדר כדי לארגן את היהודים לעלייה.  

בימים הסתובב בין ריכוזי הקהילה היהודית במחוזות ובכפרים השונים וניסה להניע אותם לפעולה ובלילות, ככיסוי, עבד כשומר לילה במרפאתו של ד"ר פרידן הישראלי בעיר גונדר. מיכאל הצליח לאגד את תמיכתם של מנהיגי הקהילות ושל הקייסים המובילים בראשותו של הרב הגדול ברהן ברוך ולהקים ארגון עלייה לישראל בכפר אמבובר. לאחר קשיים עבר הארגון לכפר וולקה. בוולקה הקים מיכאל בית ספר ללימודי עברית אותו ניהל ובו לימד וכן הקים בית כנסת גדול בו התפללו בעברית. בנוסף היה מביא משלחות של תיירים לביקור בכפר ופיתח אזור שוק ומוצרי מזכרות.

לאחר שנתיים בוולקה הגיעו מישראל שלושה נציגים של חב"ד והנחו את מיכאל כיצד להכשיר את הקהילה לעלייה. הם ביקשו ממנו להמשיך את פועלו גם במחוז תיגראי והציגו אותו בפני כל הנציגים הרשמיים באסמרה. מיכאל מונה לאחראי במפעל נעליים גדול בבעלות יהודית. במפעל פגש יהודים רבים ומינה אותם כחברים בארגונו והם נשלחו להפיץ את בשורת העלייה בכל חלקי המדינה.

לאחר הפצרות חוזרות ונשנות של בני הקהילה התיגראית ולאחר שהקייס הגדול אבא יצחק בא לקחת אותו באופן אישי, יצא מיכאל לפעול בתיגראי. לאחר חיפושים רבים החל לבנות בית כנסת גדול ליהדות תיגראי בכפר אווגמה. במהלך הבניה התגלע סכסוך בין הקהילות השונות ומיכאל נאלץ להשלים את הבניה בעצמו. היות וכל מלאכתו נעשתה בהתנדבות מצבה הכלכלי של משפחתו נעשה קשה הוא נאלץ למכור את מיטתו כדי לרכוש בגדים.

יום אחד במהלך העבודה הגיעו שוטרים ועצרו את מיכאל. הוא נשפט ונגזר עליו מאסר עולם על שתכנן לעזור לאזרחים להגר מהמדינה. לאחר התערבותו של שליט מחוז תיגראי הוא שוחרר וקיבל אישור להשלים את בית הכנסת ולבנות בית ספר לעברית. משחזר לעבודתו הגיע שליח של משרד החוץ הישראלי ואמר למיכאל כי השלטון עדין רוצה ברעתו ולכן עליו לעזוב מיד את משפחתו ולהפליג לישראל מהנמל במסאווה שליד אסמרה. לאחר שבוע הפלגה הגיע לאילת ומשם לאשקלון. הוא נפגש עם משה דיין והחל לעבוד עם רס"ר חזי עובדיה במאמץ להעלאת יהודי אתיופיה.

לאחר שמפלגת הדרג הדיחה את הקיסר היילה סלאסי, נשלח מיכאל לאתיופיה ע"י ממשלת ישראל והמשיך את פעילות העלייה. לאחר מאמצים דיפלומטים התקבל אישור להעלאת 70 איש ומיכאל בחר, אסף וליווה אותם לאדיס אבבה, משם טסו לישראל. עד מהרה השלטון החדש סגר את כל פעילויות העלייה וביטל את היחסים הדיפלומטים עם ישראל. מיכאל עודכן על ידי המוסד כי נפתח נתיב עלייה דרך סודן והוא הפיץ את הבשורה במחוזות השונים של ההתיישבות היהודית באתיופיה.