לאה מתארת את אילן היוחסין של משפחתה, מספרת על השמות השונים שניתנו לה ומסבירה את פירושם. היא מתארת את החיים וההווי בכפר אמבובר: איך נראה ביתה, אילו גידולי שדה היו מגדלים, עבודות הבית בהן עסקה והמשחקים בהם שיחקה.

לאה החלה ללמוד בבית ספר שהוקם באותם ימים באמבובר על ידי מורים יהודים מאסמרה. היא מתארת את מבנה בית הספר ואת דרכי ההוראה בו. במהלך לימודיה נבחרה להיות בין התלמידים שנשלחו ללמוד בבית הספר הגדול באסמרה, במטרה להמשיך את לימודיה בישראל.

בגיל תשע עזבה את משפחתה ועברה לפנימייה באסמרה. היא מספרת על הפרידה ועל המסע אל הפנימייה, שעבר דרך ביתו של מר. יונה בוגלה בגונדר. כשהגיעה לפנימייה, נדהמה מהסדר והניקיון. היא מתארת את חוויותיה משנת הלימודים, את אופן ההוראה ואת תוכנית הלימודים.

הנסיעה המתוכננת לישראל בוטלה ולאה חזרה אל בית הוריה באמבובר. משם עברה לפנימייה בעיירה ווזבה, בה למדה במשך שנה נוספת, עד ששריפה גדולה כילתה את המקום. לאה וחברותיה מהפנימייה שיכנעו את הוריהן שירשמו אותן ללימודים בעיר גונדר. בגיל 12 היא עברה ללמוד בגונדר והתגוררה בחדר שנשכר עבורה.

בגיל 15 נפתחה בגונדר מרפאה ישראלית ולאה החלה לעבוד בה כמתורגמנית לאחר שעות הלימודים. במרפאה למדה לבצע בדיקות מעבדה ולסייע בלידות. סבתה ואמה של לאה היו מיילדות גם הן, ועל כן חשה זיקה לתחום. הרופאים הישראלים עזרו ללאה להתקבל לבית ספר לאחיות במכללת "צ'צ'לה" וסייעו במימון לימודיה. משסיימה את לימודיה עבדה כאחות מטעם משרד הבריאות בגונדר, טדה ו-ווגרה.

לאחר כמה שנים במהלך חופשה באדיס אבבה, עמיתיה הישראלים הפגישו בין לאה לרופא אתיופי צעיר בשם ד"ר ספפה, ולאחר זמן קצר היא נישאה לו. כרופא ואחות הם נשלחו מטעם משרד הבריאות לעבוד בגוג'אם. את בנה הבכור ילדה לאה בעיר גונדר. היא חזרה לעבוד במרפאה הישראלית ונשלחה לתת שירותים גם באמבובר. בשלב מסוים, סביב לידתו של בנה השני, המרפאה בגונדר נסגרה ולאה המשיכה לעבוד במשרה ממשלתית במכללת "צ'צ'לה".

לאחר זמן מה המשפחה גויסה על ידי הממשלה ועברה לעבוד במחוז וולו. באותה תקופה הייתה בצורת קשה שגרמה למגפות ולרעב כבד, וצוותים רפואיים רבים מאתיופיה ומשאר העולם הגיעו לסייע. המשפחה נדדה במחוז עד שהתמקמה בעיירה בשם טנטה, שם עבדה לאה בצוות האחיות תחת בעלה ד"ר ספפה. עיקר עבודתה הייתה כמיילדת ונשים הגיעו מכל האזור ללדת במרפאה בה עבדה. לאה מתארת לידות שונות בהן לקחה חלק.

בזמן עבודתה במרפאה, התנהלו קרבות קשים מאוד בין מפלגת הדרג לצבאו של הקיסר היילה סלאסי ‏(‏Haile Selassie‏)‏. משתפסה מפלגת הדרג את השלטון, היא הנהיגה משטר קומוניסטי במדינה. לאה ומשפחתה נאלצו לברוח ולהסתתר בשטח הררי ליד הכפר מקלה. לאחר מכן עברו לעיירה דסה ולאה החלה לעבוד לצד בעלה במרפאה בעיירה הייק הסמוכה. שם טיפל הזוג במקרים רפואיים שונים ומגוונים, ביניהם עריכת ברית מילה לבני האזור, שעל לפי מנהגי הנוצרים נערכה לפני החתונה. ילדיהם של הזוג שוכנו בינתיים אצל הוריה של לאה באמבובר, כדי שיפסיקו לסבול מהלחימה שגעשה באזור.

לאה ובעלה שובצו מחדש בעיירה בשם דאנגלה במחוז גוג'אם. לאחר זמן מה נשלח ד"ר ספפה לדרום אתיופיה ולאה נשארה במקום לבדה. היא מספרת כי רוב עבודתה במרפאה הייתה קשורה בנפגעים מחיסולי חשבונות פוליטיים. שלטון הדרג לחם מלחמת חורמה בשבעת ארגוני המורדים שפעלו להפילו והחיים במדינה הפכו לכאוס של הלשנות ואלימות. בעקבות האלימות כלפיהם, לאה וצוות המרפאה נשלחו לטפל גם באסירים בבית הסוהר.

לאחר שנתיים עברה לאה לבקשתה למרפאתו של בעלה בעיירה גומגופה, במחוז ארבע מנצ'י שבדרום אתיופיה. שם היא נבחרה שלא בנוכחותה ומונתה לנציגת הממשל בתחום הסדר והביטחון – ובשל כך אנשים פחדו ממנה וחששו שתגרום לכליאתם. בסבב המינויים הבא העבירו אותה למחלקה המשפטית ומשם לתפקיד של עובדת סוציאלית. במהלך מגוריה בגומגופה ילדה שתי בנות.

כשבעלה הוצב מחדש בעיירה בשם אסלה, המשפחה עברה שוב ולאה עבדה כמיילדת בבית החולים המקומי. גם שם שלטון הדרג השליט את "הטרור האדום" ומקרי חטיפות, מאסר ואלימות היו עניין שבשגרה. במהלך עבודתה מונתה ליושבת ראש מחלקת הכספים בבית החולים.

לאחר תקופה מסוימת באסלה, בעזרת קרוביה בארץ, קיבלה לאה מלגה ללימודי מדעי המחשב באוניברסיטת בן גוריון וכך הצליחה לעלות עם ילדיה, ללא בעלה, לארץ ישראל.