גביהו מתאר את אילן היוחסין של משפחתו, את כפרו ואת ההיסטוריה המקומית. הוא מספר על תקופת המלחמה עם האיטלקים, במהלכה משני צדי המתרס היו מתנכלים ליהודי המקום, שנחשדו בסיוע לאויב. בזמן חילופי האש גביהו הקטן היה מסתתר עם הנשים והילדים במערות שבאזור. באחת ההפגזות סבתו נהרגה מפצצת מרגמה.

גביהו החל לעבוד לצד אביו בעבודה חקלאית, אך כעבור זמן קצר נפטר אביו, והוא חבר לדודו כדי לפרנס את אמו ואחיו. הם חכרו אדמות מנוצרים תמורת רבע מהיבול. כשגם דודו נפטר, גביהו העביר את אשתו, אמו ואחיו, על כל רכושם, לסבתו מצד אמו באוזבה. גביהו מספר כי אמו חלתה במגפה ובמשך שלושה חודשים טיפל בה עד שהחלימה. במהלך שלוש השנים ששהה באוזבה לא עלה בידו למצוא חלקת אדמה ראויה לפרנסה. באותן שנים התגרש מאשתו והתחתן מחדש.

את אשתו השנייה ראה לראשונה לצד באר מים. הוא מספר כי חטף אותה מביתה והחזיק בה למשך שלושה חודשים, לאחריהם הלך להוריה וביקש רשות לשאתה לאשה. ההורים תחילה סירבו ורצו להחזיר אותה לגרוש שלה, אך לבסוף התרצו וגביהו התחתן עם בחירת ליבו. בזמן ביקורה של המלכה אליזבת באתיופיה לזוג נולדה בת, והיא נקראת על שמה.  

גביהו חכר לבסוף חלקת אדמה טובה והשתקע בה עם משפחתו המורחבת. הוא החל להעסיק עובדים שעיבדו את האדמה תמורת רבע מהיבול, ופעם בשנה או שנתיים היה מקפיד להחליפם אותם בעובדים חדשים. כשמפלגת הדרג בראשותו של מנגיסטו היילה מרים (Mengistu Haile Mariam) הדיחה את הקיסר היילה סלאסי (Haile Selassie) ותפסה את השלטון, היא ביטלה את דמי החכירה וחילקה את האדמות מחדש.

שלטון הדרג הקים ועדים מקומיים וגביהו נבחר כאחראי לתחום המשפטי ושימש עוזר לשופט אזורי. גביהו מספר על חוויות שונות מזמן כהונתו בתפקיד.

כשהגיעה הוראה מהשלטון המחוזי לגייס את כל מי שמחזיק בנשק, גביהו גויס לצבא הדרג ונשלח, ללא כל הכשרה, להילחם באזור מדברי בשם מהין אבו, במחוז ארמצ'יהו. גביהו וחבריו לנשק נלחמו בשני ארגוני מחתרת. בנוסף, תושבי המקום היו כולם נגד חיילי הדרג. הוא מספר על לחימה קשה, שריפת בתים והרג רב. כשגביהו חזר מובס לביתו הוכרז גיוס כללי על ידי שלטון הדרג. גביהו נלקח להכשרה ומונה למפקד בדרגת סרן. משימתו הייתה לגייס ולהכשיר לוחמים באזורים גונדר, דנמביה וצ'הרא. הוא מספר כי הפליית היהודים הגיעה גם לצבא, והוא עצמו הורד לדרגת סגן בשל יהדותו.

גביהו נשלח יחד עם חייליו להילחם באזור טברי, ובעזרת סיוע אווירי הם הצליחו לנצח בקרב. הוא מספר על הרוגים רבים מצד המתנגדים ועל כך שכוחותיו היו קוברים רק את מי שהיה לו סימן של שלטון הדרג. הוא מצר על כך שלא היה רישום שאפשר להודיע למשפחות על יקיריהן שנפלו בקרבות. לאחר מכן הלחימה עברה לאזור צ'ילקואנה, שם גביהו נפצע בבטנו מרסיסים של פצצת מרגמה. למרות הפצרותיהם של מפקדיו גביהו סירב להתפנות ולעזוב את חייליו. הוא וחייליו הועברו לאנגרב, שם שמרו על הבסיס ולחמו במשך שלושה חודשים.

בתום תקופת שירותו גביהו שוחרר לביתו. על רקע הבריחה של רבים מיהודי האזור לסודן, מונה גביהו למזכיר בית הספר באמבובר. בתפקידו הצליח להחזיר ללימודים תלמידים שברחו לאדיס אבבה, קניה וסודן בניסיון לעלות לישראל וכן תלמידים עניים, שידם לא הייתה משגת לקנות את התלבושת האחידה ולשלבם בבית הספר. בנוסף הוא היה אחראי על גידול יבולי בית הספר ומכירתם – שהגדילה את תקציב בית הספר. גביהו נשלח לסמינר בנושא איכות ופוריות האדמה, וכשחזר לימד את תושבי המקום כיצד בונים טרסות למניעת סחף בזמן הגשמים, כיצד מתכננים ובונים בתים, והיה אחד האחראים על חלוקת אדמות האזור שיועדו לחקלאות.

גביהו שלח את ילדיו לסודן אחד אחרי השני, על מנת שיעלו לישראל, ונשאר באתיופיה עם ילדיו הקטנים ועם אשתו. במהלך סיבוך בלידה אשתו והיילוד נפטרו. לאחר זמן מה גביהו נישא מחדש. הוא מגולל את סיפור החזרת חמשת הפרות של חמיו שנגנבו. כמו כן הוא מתאר את הליך הקנייה של שור או פרה.  

בעזרת קשריו גביהו עזר ליהודים לצאת לסודן ושידך להם מלווה אמין. בעקבות הלשנה כי הבריח את בנו ואחיינו לקניה, נעצר גביהו והוכנס לכלא. בזמן מאסרו הוא חלה ונשלח לטיפול במרפאה. בהתאם להמלצת חברו, גביהו הצליח לקבל אישור להמשיך את הטיפול במרפאה בגונדר. שם גר גביהו גר בדירת מסתור ובמזל קיבל את מסמכי אישור העלייה לישראל.

במהלך תקופה זו החלו מתנגדי המשטר מתקרבים לאדיס אבבה וכל הדרכים אליה נחסמו. גביהו, שהצליח לברוח לבירה, המתין למשפחתו במשך חודש עד שהצטרפה עליו. באדיס אבבה המתינו חמישה חודשים נוספים שבסופם עלו לישראל.