גאשו מסביר את פירוש שמו ומתאר את אילן היוחסין של משפחתו. לאחר מכן הוא פונה לספר את קורותיו של אביו: בזמן הכיבוש האיטלקי נדד אביו בין המחוזות וולו, גונדר ודמביה. הוא התחתן עם אשתו הראשונה והשתקע בכפר אזזו. באזזו החיילים האיטלקים התעמרו במשפחות הכפר, גזלו מהן את היבולים והעדרים, ואף ביצעו מעשי אונס. אביו של גאשו שאף לייסד מקום התיישבות טוב יותר, ויחד עם בלאיי מלקו ולואי ברהנו הקים את ההתיישבות היהודית בכפר אמבובר ואת בית הכנסת המפורסם בכפר. באחד הימים כשאביו עבד בשדה, התפוצצה בידו נפל של פגז שנורה על ידי האיטלקים וידו נכרתה. כשחזר מאשפוזו בבית החולים נודע לו שאשתו נפטרה. בעצת הקייס הוא שודך לאשתו החדשה – אמו של גאשו, ועבר להתגורר איתה בכפר ווייניה הסמוך.

בכפר ווייניה נולד גאשו, והוא מתאר את הכפר ואת בית הקברות היהודי, את הווי החיים היהודי ואת היחסים עם השכנים הנוצרים. גאשו מסביר כיצד בניגוד למשפחות יהודיות אחרות, למשפחתו התאפשר להחזיק באדמות, וכן את המבנה השלטוני בתקופת הקיסר היילה סלאסי ‏(‏Haile Selassie‏)‏. כילד קטן גאשו רעה את הצאן והבקר ומשבגר עזר לאביו בעבודה החקלאית.

לאחר תקופה קצרה רשם אותו אביו ללימודים בבית הספר באמבובר. מדי בוקר גאשו יצא ללמוד וכשחזר היה משלים את המטלות שלו כחקלאי. גשאו מסביר על תכנית הלימודים, הגישה החינוכית והעונשים שהיו מקובלים בבית הספר.

בתום כיתה ז' עזב את הלימודים וחזר לעבוד לצד אביו בעבודות השדה. הוא מונה לאחראי על הסדר הציבורי מטעם בית המשפט והאיגוד החקלאי המקומי, והוא מספר כיצד הבריח ביריות שודדים וגנבים ושמר על הסדר הציבורי בכפרו.

כשמנגיסטו היילה מריים ‏(‏Mengistu Haile Mariam‏)‏ ומפלגת הדרג תפסו את השלטון וקראו לתושבים להתגייס לצבא, גאשו מיד התייצב בלשכת הגיוס. הוא סוקר את המצב המדיני באותה תקופה, כולל המלחמה עם סומליה, ומונה את ארגוני המורדים הרבים שפעלו מצפון, ממזרח ובמרכז המדינה. גאשו מספר על תקופת הטירונות שלו באדיס אבבה, בסיומה הוא מונה לפקד על 127 חיילים, ונשלח להילחם בתיגראי שבגזרה הצפונית. גאשו מתאר את המבנה הפיקודי ואת הקרבות הרבים עליהם פיקד, הוא מספר על חייו כחייל ועל זוועות המלחמה. באחד הימים הוא וכוחותיו נתקלו במארב של מורדים ובמהלך הקרב גאשו נורה בכתפו ופונה במסוק לבית חולים באקסום. הוא המשיך לקבל טיפול רפואי באדיס אבבה, שם הוחלט כי אינו כשיר עוד לשרת בצבא והוא שוחרר עם אות גבורה.

לאחר שלוש שנות שירות חזר גאשו לביתו והתקבל בשמחה רבה על ידי משפחתו. מכיוון שלא היה ביכולתו לעבוד בעבודה חקלאית, גאשו הגיש את מועמדותו והתקבל לעבודה כפקיד ממשלתי אצל מושל מחוז גונדר, מלקו טפרה. במסגרת תפקידו היה גאשו אחראי על כל התכתובת היוצאת והנכנסת עם מושל האזור, על הבידוק הביטחוני של המבקרים שהגיעו לפגישות עם המושל ועל הסריקה הביטחונית של משרדו.  

לאחר שמלקו טפרה קודם, עזב גאשו את תפקידו והחל לעבוד בבית הדין המחוזי. שם היה אחראי על בניה מחדש של הכפרים תוך ריכוז כל הבתים באזור אחד של הכפר. בגלל היכרותו עם האיזור גאשו נשלח לכפר שלו ולכפרי היהודים שבסביבה ובנה אותם מחדש.

כאשר החלו גלי העלייה של הקהילה היהודית דרך סודן לישראל נקלע גאשו למצוקה גדולה: מצד אחד קרובי משפחה ובני קהילתו מממשים את חלום העלייה ומצד שני מתוקף תפקידו הממשלתי היה עליו לפקח על כך שאף אחד לא ייצא מהמחוז ללא אישור. כשרבים מבני הקהילה נתפסו ונכלאו, גאשו דאג לשחרר אותם מהכלא. במקביל החליט השלטון לגייס בכפייה את הנערים מהקהילה כדי שלא יברחו. גאשו ומפקד המשטרה היהודי צגאו יצחק היו משחררים אותם מהשירות הצבאי ומדריכים אותם כיצד לברוח לסודן מבלי להיתפס.

לבסוף הרשויות תפסו את גאשו, הוא נכלא ועונה רבות על מנת שימסור מידע על פעילותו. בתקופת מאסרו מונה להיות האסיר המשגיח באגף האסירים הפוליטיים והיה אחראי על סדר היום של האסירים ועל הקראת שמות האנשים שזומנו לחקירות.

כעבור שמונה חודשים שוחרר, ומכיוון שלא הורשע באף עבירה, הוחזר לעבודתו הממשלתית. הוא שב לעזור לקהילה היהודית.

לאחר שנה עבר עם משפחתו לאדיס אבבה, שם במשך חודשיים עזר לבני קהילתו להוציא דרכונים, עד שגם תורו הגיע והוא עלה לישראל.