ברקו מספר על משפחתו, מתאר את כפרו ואת ההיסטוריה המקומית.

כבר כפעוט למד ברקו מאביו כיצד להיות חקלאי, רועה צאן ובקר. כילד קטן למד לתקופה קצרה לימודי דת בהדרכת קייס בכפרו. בבית הספר בוווזאבה למד בכיתות א' וב'. בשל היותו בן יחיד, אח לשבע אחיות, נאלץ לעזוב את לימודיו ולעזור בפרנסת המשפחה.

ברקו מספר על הכמיהה של הקהילה לעלות לירושלים ועל התקווה שסבו היה מפיח בו, שיום אחד יוכל גם הוא לעלות לישראל. ברקו חדור המטרה היה בקשר עם בני הקהילה שביקרו בישראל וחזרו לאתיופיה, כמו גם עם יונה בוגלה, מנהיג הקהילה שהניע את גלגלי העלייה.

ואכן יום אחד, בסודיות מוחלטת, יצא ברקו למסע לישראל דרך סודן. הוא התלווה לשבעה צעירים נוספים, כולם עזבו בחשאי מבלי להודיע דבר למשפחותיהם. הם הגיעו לעיר גונדר ומשם כדי להתקרב לגבול, התגייסו כעובדי ממשלה והובלו במשאיות המובילות עובדים וסחורה לעיר הומרה שעל גבול סודן. הדרך עברה עליהם בנסיעה איטית לאורך ארבעה ימים, ללא יכולת לאכול ולהתפנות. הם שוכנו במחנה עובדים שנשמר על ידי הצבא ועבדו במשך חודש בשדות התירס. באחד מימי העבודה בשדה נמלטה החבורה לסודן.

אך כמעט מיד לאחר שחצו את הגבול, נעצרו כולם על ידי חיילים סודנים. הם לא חשפו את יהדותם וסיפרו כי ברחו מגיוס בכפיה באתיופיה ובאו לעבוד בסודן. החיילים התרצו והם שוחררו. לאחר מכן עבדה החבורה חודש נוסף בחקלאות וחסכה כסף כדי להגיע לטאווה, עיר בה שהה חלק מקהילת יהודי אתיופיה בסודן.

בטאווה התפצלה הקבוצה: חלק מחבריה עלו לישראל, בעוד אחרים וברקו ביניהם, חזרו במסע המפרך לאתיופיה על מנת לשמש מורי דרך, להוביל את המשפחות ואת שאר הקהילה לסודן ומשם לישראל.

זמן קצר לאחר חזרתו לביתו עמד ברקו בראש משלחת המובילה את משפחתו במסע לסודן. אך ממש לפני חציית הגבול, בכפרי המסתור באזור מטמה, הדרך נסגרה בעקבות סכסוך מנהיגים והמשלחת נאלצה לשוב על עקבותיה לווזאבה.

בזמן שחיכו לשעת כושר נוספת, החליט ברקו למצוא נתיב חדש מבלי לסכן את משפחתו, הפעם דרך מחוז קווארה. יחד עם משלחת צעירים יצא בחשאי לדרך. משהגיע למחוז קווארה נעצר על ידי חיילי המורדים בשלטון הדרג – חברי ארגון איהאפה (Ehapa). למזלו הרב של ברקו, מפקדם של החיילים הכיר אותו והבטיח לעזור לו ולאחרים בדרכם לסודן, בתמורה לכך שברקו יצטרף לארגון. ברקו מסביר ומתאר את מבנה הארגון, האידיאולוגיה שלו ופועלו, תוך השוואה לשלטון הדרג.

ברקו עבר הכשרה צבאית, היה לחבר פעיל באיהאפה והשתתף במשימות ובקרבות. החברות בארגון אפשרה לו לחזור לגונדר, לארגן משלחות ולשמש במשך שלוש שנים מורה דרך – שם נרדף למבריח, עבור הקהילה היהודית. את משלחותיו הוביל לעיר טחולה שבסודן. כשחזר לראשונה לווזאבה לראות את אשתו, הוא נעצר על ידי שלטון הדרג והושם במעצר בגין הברחת יהודים אל מחוץ למדינה. ברקו הוחזק בתנאים קשים ונחקר בעינויים, אך סירב להודות באשמה. כשאביו שמע שבנו מעונה הוא הגיע לכלא, שיחד את המפקד והעינויים פסקו. לאחר תשעה חודשי מעצר ברקו הועבר ללא משפט לבית כלא מרכזי וגדול יותר. הוא מספר על 21 חודשי המעצר שלו בבתי הכלא השונים באתיופיה ומתאר את שגרת החיים אפופת הפחד.

כששוחרר, עבר ברקו לאדיס אבבה, שם התאחד עם משפחתו ועלה עמה לישראל.