אסנקהו מתאר את אילן היוחסין של משפחתו, את כפרו, ואת ההיסטוריה המקומית. הוא מספר כי תחת שלטונם של האיטלקים אביו מונה לשופט והיה אחד ממקימי הישוב ווזבה, שם גדל אסנקהו. בילדותו רעה את הצאן והבקר והיה מעבירם את הנהר של ווזבה. לעיתים בזמן השיטפונות הבקר היה נסחף והוא היה צריך לחפש ולאסוף אותו מחדש. בנוסף אסנקהו מפרט באילו משחקים שיחק, מספר על מטבעות לשון ופתגמים, ועל כללי ההתנהגות והנימוסים שהקנו לו כילד.

משפחתו של אסנקהו והקייסים בכפרו הרבו לספר לו על ישראל, כמו גם על ההיסטוריה של אתיופיה ויישובה על ידי הקהילה היהודית. כשיונה בוגלה הגיע לווזבה כדי להקים בית ספר שילמד עברית, אסנקהו נרשם מיד ללימודים. הוא עיבד את אדמת המשפחה ביום ובערבים למד בבית הספר.

בהיותו בן 9, נפטר אביו של אסנקהו ממחלה. מאחר והיה אישיות ציבורית, הלווייתו הייתה גדולה ומכובדת. אחיו הגדול של אסנקהו לקח את המשפחה תחת חסותו. כשהיה בן 13 נבחר על ידי מר יונה בוגלה לקחת חלק במשלחת של תלמידים מצטיינים שישלחו ללימודים בישראל. בעידודו של בוגלה, אסנקהו עבר להתגורר וללמוד בפנימייה שניהל באסמרה. הוא מתאר את תוכנית הלימודים ואת ההווי של חיי הפנימייה. כמו כן הוא מספר על ההכנות לנסיעה לישראל, על המסע דרך גונדר ואדיס אבבה ועל המעבר מתרבות כפרית לעירונית. בין השאר המשלחת נפגשה עם פרופסור טמרט והקיסר היילה סלאסי (Haile Selassie).

אסנקהו ויתר חברי המשלחת הגיעו לישראל, שוכנו ולמדו בכפר הנוער כפר בתיה. אסנקהו מספר על הלימודים ועל תחושת השליחות שהתלוותה לחוויה. כמו כן הוא מספר כיצד דאג להשיג את האישורים הנדרשים עבור המשך הלימודים, ועל לימודיו בחיפה בבית הספר ללימודי מסחר והנהלת חשבונות.

כעבור שמונה שנים, משסיים את לימודיו, עמד בהבטחתו וחזר לאתיופיה כדי להעביר את הידע שרכש לקהילה היהודית. החזרה לאדיס אבבה הייתה קשה – לא היו תקציבים למורים בבתי הספר של רשת אורט. לבסוף כשהתקבלו האישורים הדרושים, שובץ כמורה בכפרו ווזבה והתאחד עם משפחתו, לראשונה מזה זמן רב.

אסנקהו מספר על הקשיים הרבים בבית הספר בווזבה. בתום שנה הועבר לבית ספר באמבובר, שם לימד בין השאר חשבון, מדעים, היסטוריה ועברית. לאחר שש שנים מונה להיות מפקח על בתי הספר במחוז. אסנקהו והמורים היהודים סבלו מגזענות ואפליה. גם מבית הם חוו קשיים – תלמידיהם עזבו את הוריהם לטובת עבודות בערים, והמורים תהו האם הם מועילים לקהילה כפי שהתכוונו.

לאחר המהפכה, כשמפלגת הדרג תפסה את השלטון, המשך הפעילות של רשת אורט באתיופיה היה לוט בערפל. אסנקהו נעצר על ידי כוחות המשטר החדש, הואשם בריגול ונחקר בעינויים, תחת איומי נשק ומכות חשמל. כשהוא על סף מוות, ממתין להוצאה להורג כמו רבים מחבריו לעבודה, שוחרר אסנקהו הודות למאמצים משותפים של רשת אורט ושל ראש ממשלת ישראל דאז, מנחם בגין. לאחר יותר משנתיים בכלא הוא חזר לביתו ובמשך חודש היה מרותק למיטתו.

כשהתאושש חזר לעבוד כמורה בבית הספר של אורט באמבובר. שנה לאחר מכן נאסרה פעילות הארגון באתיופיה ובית הספר נסגר. אסנקהו נסע לאדיס אבבה והחל שולח מכתבים ליהודי אמריקאי, כדי שיעזור לו ולמורים נוספים מהארגון לצאת מאתיופיה. בינתיים התפרנס מעבודה במפעל לעיבוד עורות. לבסוף הצליח לגייס עזרה, והוא ובנו הבכור הוברחו לישראל בטיסה דרך קניה. לאחר שנה וחצי העלה אסנקהו את יתר משפחתו לישראל.

כשהתחלף השלטון וחודשו היחסים בין ישראל ואתיופיה, חזר אסנקהו לאתיופיה, הפעם כדיפלומט ישראלי, והשתתף בהעלאת בני הקהילה במבצע משה.