אנייש מתארת את משפחתה ואת השכונה שלה – "ביתא ישראל", שבפאתי העיר אזזו. אנייש מציינת כי היחסים עם שכניהם הנוצרים היו טובים בדרך כלל, אך לעיתים הייתה נתקלת בביטויי גזענות מצד נוצרים שהיו מכסים את פניהם כשהיו חולפים על פני יהודי, מקללים, או מייחסים ליהודים אמונות טפלות כגון קניבליזם וכוחות "עין הרע".

בתור הבת הבכורה, אנייש הילדה עזרה לאביה בעבודת האדמה ולאמה בעבודות הבית -תפירה, טחינה ושמירה על הצאן. עם חבריה הייתה משחקת משחקים שונים, כגון חמש אבנים, גבטה, תפירת בובות וחיקוי של עבודות הבית.

סבה של אנייש היה רופא מסורתי שקיבל מטופלים מכל האזור. אנייש מתארת את התרופות המסורתיות הזכורות לה, כגון תרופה כנגד דלקות, תכשיר לריפוי פצעים פתוחים, או עבור הכשת נחש.

בגיל חמש החלה אנייש ללמוד קרוא וכתוב בבית ספר בעיירה. היא מתארת את בית הספר, את אופן הלימוד שבעל-פה ואת ההווי החברתי בו. כשהייתה חוזרת מבית הספר, אביה היה עוזר לה בשיעורי הבית ומדרבן אותה להצלחה בלימודיה. לאחר שנתיים עברה ללמוד בבית ספר יסודי בשם "אַצֵה פַאסיל". בית הספר היה מרוחק כשעתיים הליכה מביתה – הליכה אותה ביצעה פעמיים ביום, בכל יום, בלוויית בני דודיה. אנייש מתארת בפירוט את שגרת החיים בבית הספר: היום נפתח בשירת ההמנון, בדיקת ניקיון והיגיינה אישית, וחלוקת סבון; במהלך היום ניתנו שתי הפסקות וחולקה כוס חלב. על כל תלמיד היה להביא לעצמו אוכל מביתו; בסוף כל יום על התלמידים היה לנקות את הכיתה; בתכנית הלימוד נכללו המקצועות חשבון, מדעים, חקלאות, וגם לימודי הברית החדשה; בחופשות אנייש הייתה עוזרת לאביה בעבודות החקלאות, ומוכרת שמלות שתפרה כדי לקנות לעצמה ציוד ללימודים.

אנייש המשיכה את לימודיה בחטיבת הביניים שבמרכז העיר אזזו, מרחק יותר משעתיים הליכה מביתה. כנערה יהודייה תמיד הקפידה לצעוד בלוויית חברים נוספים, כדי להישמר מהצקות על רקע גזעני, או מתקיפות על רקע מיני. אנייש מספרת על האווירה הגזענית כלפי היהודים בבית הספר. כמו כן היא מתארת כיצד היא וחבריה לשכונה היו מתאספים בערבים, במקום בו הכינו לעצמם מושבים מערמות קש, ולומדים בחברותא לאור הירח או הפנסים.

את לימודי התיכון המשיכה בבית ספר בשם "פַאסיל לְדְס" בעיר גונדר. בגלל המרחק מביתה, אנייש שכרה חדר יחד עם בן דודה אצל קרובי משפחה בעיר, וכלכלה את עצמה. הלימודים התנהלו בשיטת "שיפט" (משמרת) – בשבוע אחד היא למדה בשעות הבוקר, ובשבוע שאחריו למדה בשעות הערב. בסופי שבוע הייתה חוזרת לבקר את הוריה.

באותה תקופה הדיחה מפלגת הדרג את הקיסר היילה סלאסי ותפסה את השלטון במדינה. אנייש הייתה באמצע כיתה י"א כשהשלטון החדש הפסיק את הלימודים וסגר את בתי הספר, והיא נאלצה לחזור לבית משפחתה.

אנייש נרשמה לקורס הוראה של רשת אורט באמבובר. המורים בקורס היו ישראלים, או בני העדה שנשלחו להתחנך בפנימיית כפר בתיה וחזרו לאתיופיה. תכנית הלימודים כללה גם לימודי עברית ויהדות. במהלך הקורס פגשה בפרדה יאזזאו אקלום (שלימים תרם תרומה מכרעת לעליית יהודי אתיופיה לארץ לישראל) והם נישאו. משסיימה את קורס ההוראה שובצה כמורה בבית ספר יהודי בעיירה טדה. שם לימדה מקצועות שונים במשך שש שנים.

כאשר סברו שיש להם סיכוי לעלות לישראל, עזבו בני הזוג את ביתם ועבודתם, ועברו לאדיס אבבה בניסיון לעלות משם לארץ. אך תכניותיהם לא עלו יפה ולאחר תקופה קצרה החליטו לחזור למחוז גונדר. בדרכם חזרה, אנייש, שהייתה בהריון מתקדם, נתקפה צירים וילדה בעיירה קטנה בצד הדרך בשם פיצ'ה. כשלבסוף הגיעה לבית הוריה התקבלה בשמחה רבה. אנייש והתינוק נשארו אצל משפחתה. בעלה, שהיה מבוקש על ידי השלטון בגלל פעילותו לטובת העלייה, הסתתר במקומות שונים במדינה ולבסוף נאלץ לצאת לסודן. כחלק מהמצוד אחרי בעלה של אנייש, נאסרו גם אביה ובן דודה למשך שנה, לאחר שהואשמו כי סייעו לו.

כששלטון הדרג הפסיק את פעילותו של ארגון אורט במדינה וסגר גם את בית הספר בו לימדה אנייש, היא החליטה להשלים את 12 שנות לימודיה, על מנת להיקלט כמורה במערכת החינוך. כשסיימה את לימודיה, שובצה כמורה בעיר בשם דְבְרֵטאַבוֹר. בנוסף להיותה מורה, הייתה סגנית מנהלת להקה ופעלה גם כנציגה במועצת הנשים ובמועצת הצעירים.