אדיסו מתאר את עץ משפחתו, את כפרו ואת ההיסטוריה המקומית. כבן הבכור במשפחה היה אחראי על כל עבודות הבית, עד שאחיו בגרו והאחריות עברה אליהם. כילד, עיסוקו העיקרי היה במרעה ובהרבעת צאן ובקר. אדיסו מספר על העבודה, על הסיכונים הכרוכים בה – כגון חיות טרף וגנבים, ועל עזרתם של כלבי השמירה. בעונות הקיץ אדיסו והרועים האחרים היו יוצאים לרעות במקום מרוחק, מקימים מחנה ארעי ושוהים בו במשמרות של כמה ימים בכל פעם, לאורך חודשיים – שלושה. אדיסו מספר על שגרת המחנה, מתאר את אופן הכנת החמאה, ואת משחקי הלשון והפתגמים שהעסיקו אותם בשעות הפנאי. כמו כן הוא מסביר על דיני הטהרה וכיצד יש לנהוג במקרה שחיה ננשכה או נטרפה.

אדיסו התחתן בגיל 20. הוא מספר על מנהגי השידוך והחתונה ועל תפקידו של השושבין. לאחר שבנה את ביתו והקים משפחה, עבר לעסוק בעיקר בחקלאות, והוא מונה את הזנים השונים שגידל כגון: חיטה, שעורה, טף ותירס.

אדיסו מספר על המחלות והמגפות השונות שפגעו במשפחתו ובקהילה. הוא מפרט אילו טיפולים הציעה הרפואה המסורתית עבור המחלות השונות, כגון טיפול בהקזת דם לבעיות בלחץ הדם. מגפה אחת  שדבקה גם באדיסו, גבתה בסופו של דבר את חייהם של אחיו. להצלת בנו, אביו ערך טקס מסורתי להעברת מחלתו של אדיסו אליו. ואכן לאחר תקופה קצרה, אביו נפטר ואדיסו הבריא. בנוסף הוא מספר על מגפה בשם וורשי שפגעה בבת שלו והיא נפטרה ממנה. אדיסו מתאר את מנהגי הקבורה, הטהרה והשבעה. כמו כן הוא מונה ומסביר את המחלות שפגעו בבקר ובצאן.

סביב אזור מגוריו של אדיסו היו פזורים מקומות קדושים שונים, אליהם בני הקהילה עלו לרגל כדי להירפא: ווסט ט'גאיי הפך למקום קדוש כאשר לפי המסורת, תושביו היהודים בימי קדם העדיפו להתאבד בקפיצה מאשר להמיר את דתם. מסופר כי במקום קפיצתם, נוצרו מפל ובריכת מים, שבכוחם להשיב ראייה לעיוורים. כדי להיכנס לבריכה, היה על המבקרים לקיים מנהגי הטהרות, ולא – יגורשו מהמקום על ידי חיות טרף. נזירים שחיו במקום בבידוד שימשו כמפרשי חלומות עמם היו מתייעצים. ברגע שהחלום פורש לטוב או לרע, היה על האדם לעזוב את המקום עם התשובה שקיבל; המקומות הקדושים "מצהף מהליי" ו"אבה גן" היו ידועים כבעלי סגולה לריפוי עקרות וחולים, וכמקומות לנדירת נדרים; "אבה ריד" הוא מתחם הממוקם באזור הררי, סגור בלוחות אבן. על פי האמונה רק מלאכים יכולים לפתוח אותו, ולאפשר לאנשים לעבור דרכו;  מקום קדוש נוסף היה פסגת הר מקודש, אליה היו עולים בעת בצורת כל חברי הקהילה והקייסים, צמים ומתפללים לגשם, שמיד היה מגיע. כל המקומות הקדושים הללו שימשו גם כמקומות מפגש עבור משפחות ובני קהילה שגרו באזורים מרוחקים אלה מאלה.