אסתר מתארת את אילן היוחסין של משפתה ומציינת כי אמה עסקה בקדרות. לאביה היה חשוב שבניו ירכשו השכלה, ולכן שלח אותם ללימודים ונשא בנטל העבודה החקלאית לבדו.
מגיל צעיר מאוד למדה אסתר מאמה את עבודות הבית השונות ובגיל תשע החלה להכין אוכל. משלמדה לבשל, הוריה החלו מקבלים הצעות לשידוך, ובגיל עשר היא נישאה. אסתר מספרת על מנהגי השידוך והחתונה, ועל חוויותיה מאירועים אלו. לאחר החתונה עברה להתגורר בבית משפחת בעלה – טלהון מוצ'נך, בעיירה סקליט.
בשל גילה הצעיר, במהלך השנתיים הראשונות הייתה בעיקר עובדת ומשחקת עם גיסתה. יחדיו היו חולבות את הפרות, מטפלות בעזים ומביאות ארוחות לעובדים בשדה. לאחר חמש שנים עברו אסתר ובעלה לבית משלהם והולידו את בתם הבכורה, וכעבור שנתיים בת נוספת. באותו הזמן תקפה מגפה את עדריהם, ובעלה של אסתר עבר לאדיס אבבה כדי לפרנס את משפוחתו.
זמן קצר לאחר מכן אסתר חזרה עם ילדיה לבית הוריה ושמרה על קשר עם בעלה על ידי החלפת מכתבים. היא מספרת על החיים בבית הוריה ועל כך שאימה לא הייתה נותנת לה להסתובב לבדה מחשש שיחטפו אותה לחתונה. היא מרחיבה את הדיבור על הלידות שלה, דרך החינוך ואופן הגידול של ילדיה, תרופות ואמונות מסורתיות והקפדה על היגיינה.
לאחר שלוש שנים הצטרפו אסתר ובתה הקטנה לבעלה באדיס אבבה. עם הגעתן החלה אסתר בהליך להוצאת דרכון כדי שתוכל לעלות ישראל. היא אף נפגשה עם מר יונה בוגלה, שהבהיר לה שיוכל לעלות את בעלה בלבד וזאת רק לאחר שיקבל הסכמה ממנה, וכך סודר לבעלה אישור עבודה והוא עלה לישראל.
אסתר עברה חזרה צפונה לעיר גונדר, שם שכרה דירה ולמדה אומנות. היא מספרת על החיים בעיר ועל שנתיים קשות מאוד מבחינה כלכלית. היא הייתה שולחת מכתבים לבעלה באמצעות תיירים ישראלים שהיו מגיעים לעיר, ובעלה היה מעביר לה כספים בעזרת מורים לעברית שלימדו בבתי הספר היהודים באמבובר.
בזמן שהותה בגונדר אסתר לא איבדה את תקוותה לעלות לישראל. היא ניסתה להצטרף למשלחות שונות שיצאו בסתר מהמדינה – דרך מלגה לארה"ב או דרך מעבר לקניה. כיוון שלא הייתה בעלת ממון רב והייתה אם לילדים, לא התאפשר לה להצטרף לאף אחת מהמשלחות. לבסוף, בלחץ בעלה מהארץ וביוזמת הממשלות שפעלו לאיחוד משפחות, עלתה אסתר לישראל יחד עם ילדיה והתאחדה עם בעלה.