ווייניטו מספרת על אילן היוחסין של משפחתה. מדברת על טיפוסים שונים של אנשים והערכים בהם הם מחזיקים. ווייניטו מתארת את סדר היום בימי חול, בשבתות ובחגים וכן את המסורות השונות של חיי הכפר היהודי. היא מספרת על עבודות הבית כגון טחינת גרגירים, הכנת אוכל, הבאת עצים לבעירה ורקימת קישוטים לבגדים.

ווייניטו התחתנה כשהייתה בת שמונה ועזבה לבית בעלה בכפר סרמלה. תחילה לא רצתה לעזוב את בית הוריה והייתה מוצאת תירוצים שונים כדי להישאר עמם, אך לבסוף נענתה להפצרות משפחת בעלה והסכימה לעבור.

משבגרה החלה ווייניטו לבקר בבית הנידה, והיא מספרת על המנהגים השונים הקשורים בו ועל חוויותיה מהמקום. היא מרחיבה על מקרה בו חלתה והייתה צריכה להישאר בבית הנידה שלושה שבועות. בעלה לא עמד בנטל הקשור בכך, מה שהוביל לגירושיהם.

בעודה חולה, חזרה ווייניטו לבית הוריה. בשל מצבה הרפואי הרעוע אביה לקח אותה למקום קדוש בשם גטנה-אבא. היא מסבירה כי הכניסה למקום מותרת רק אחרי טקס טהרה הכולל גילוח ראש. על פי הנהוג, על המבקרים במקום להישאר בו עד שיחלמו חלום המביא עמו פתרון לבעייתם. הקייסים היושבים במקום היו מפרשים את החלום ומנחים את החולם מה לעשות. כעבור שבוע ווייניטו חלמה חלום שבישר לה שמחלתה הסתיימה והיא יכולה לחזור הביתה.

לאחר זמן מה עברו ווייניטו ומשפחתה לכפר בשם נורה, שם הצטרפו למשפחתם המורחבת של אביה ואמה. הם חכרו אדמה משכניהם הנוצרים תמורת רבע מהיבול והשתקעו שם. כאשר מפלגת הדרג הדיחה את הקיסר היילה סלאסי ‎(Haile Selassie)‎ מהשלטון, חולקו האדמות באופן שוויוני מבלי להפלות את היהודים, ומשפחתה של ווייניטו קיבלה חלקת אדמה משלה. ווייניטו מוסיפה כי יחסיה עם השכנים הנוצרים היו טובים וחמים והם היו חוגגים יחד את השמחות המשפחתיות ועוזרים זה לזה בעבודות השדה, תוך הקפדה על חוקי הכשרות והטהרה.

ווייניטו למדה רקמה מהנשים המבוגרות והייתה רוקמת קישוטים לבגדים ולשמלות כלה. כמו כן הייתה מכינה כלים למשק הבית כגון כלי להוצאת האינג'רה מהאש, מגשי אוכל וכדומה. עם הכסף הייתה קונה לעצמה בגדים או תכשיטים. ווייניטו מדגימה את טכניקת הכנת הכלים וסוקרת את הכלים ורקמות הבגדים השונות.

ווייניטו מספרת על שנה בה הייתה מגפת תולעים ואדמות משפחתה לא הפיקו יבול. והיא ואמה היו הולכות לשוק למכור את הכלים, הרקמות וכלי החרס כדי לקנות איתם דגנים למאכל. כמו כן היא מספרת על תפילה משותפת שנערכה על ידי כל אוכלוסיית הכפר – הנוצרית והיהודית, במטרה להפסיק את מגפת התולעים.