איינש מתארת את עץ משפחתה, את כפרה ואת ההיסטוריה המקומית. אביה נפטר בצעירותה ואמה גידלה אותה ואת אחיה לבדה. איינש עבדה לצד אמה בעבודות הבית השונות ולצד אחיה בחריש ובעיבוד השדה וברעיית הצאן והבקר. כיוון שהאחריות לפרנסת המשפחה הוטלה על כתפיהם, איינש ואחיה לא נשלחו ללמוד בבית הספר. היא מתארת את סדר יומה – המטלות, המשחקים, ואת ההווי החברתי בכפרה.

כנערה וכאישה איינש לא הייתה יכולה לצאת מביתה ללא ליווי של חברה או בן משפחה, מפאת סכנות כגון חטיפה או אונס. מקרים אלה גרמו לשרשרת של נקמות וסכסוכים, ועל מנת לשמור עליהן ועל כבוד המשפחה כשלא היו מטלות מיוחדות מחוץ לבית, הנשים היו נשארות בביתן.

סבתה של איינש הייתה מדברת על ישראל, מתארת לה את החיים שם, וחוזה שאיינש תעבור לחיות בה. כמו כן היא הקנתה לאיינש את העיסוק החביב עליה – טווית חוטי כותנה וקליעת סלי נצרים.

איינש מספרת על רעיית הצאן והבקר, על שגרת העבודה ועל סוגי חיות הבר שהיו בסביבה. היא מוסיפה לספר על מגפה שפגעה קשות בצאן ובבקר. כמו כן היא מתארת כיצד כלבי המשפחה היו עוזרים להרחיק את הקופים מהשדות ולשמור על הבית משודדים וצבועים.

באחד הימים כאשר השגיחה על חיות המשק, הכיש את איינש נחש ברגלה. אחיה ניתחו וחבשו אותה כדי למנוע מהארס להתפשט לכל גופה. כמה שנים מאוחר יותר, כאשר יצאה לקטוף נצרים לקליעת סלים ושוב הוכשה על ידי נחש, אחיה השתמשו בתרופה מסורתית כנגד הארס.

בגיל 20 איינש התחתנה. היא מספרת על החגיגה, כמו גם על המנהגים והמסורות הקשורים בשידוך ובחתונה כגון האנסוסלה ותפקידי השושבינים והקייס. לאחר תקופת הסתגלות לחיי הנישואין היא עזבה את כפרה לעיירה של בעלה, ברהה ספרד. היא חשבה שמגורים בעיירה ללא שטחים פתוחים ימנעו ממנה ממפגש מבעית נוסף עם נחשים, אך גם שם הם צצו מתוך שקי הפחם בביתה. בעלה פרנס את הבית מחקלאות ועסקים נוספים, ובעונת החורף הזוג העסיק בקביעות 2-3 עובדים.

בגיל 23 חזרה בהתאם למסורת לבית אמה, כדי ללדת את בתה הבכורה. בזמן השהייה שם נפטר אחיה ממחלה והיא מספרת על טקס ההלוויה והשבעה.  זמן קצר לאחר מכן איינש ילדה והיא מפרטת על המסורות והמנהגים המלווים את השהייה בבית הנידה והיציאה ממנו.

לאחר כמה שנים, כשנפתחה הדרך לעלייה לישראל, בעלה של איינש סירב לעזוב את אמו ולנסוע לאדיס אבבה ללא טיסה מובטחת לישראל. אחיה הגדול לקח אותה תחת חסותו והזוג התגרש. בנה הבכור בן השמונה נשאר עם אביו ואיינש עלתה תוך זמן קצר לישראל.

כעבור 10 שנים חזרה איינש לאתיופיה, התאחדה עם בנה והעלתה אותו לישראל.