יעקב מתאר את אילן היוחסין המשפחתי ואת כפרו. הוא מרחיב על בתי הכנסת, הנזירים והקייסים שהיו גרים ומלמדים במקום. כמו כן הוא מספר על ההיסטוריה המקומית: בתקופת רדיפת היהודים תחת שלטונו של הקיסר יצחק, בוצע טבח ב-75 יהודים שלא הסכימו להמיר את דתם. במקום בו נטבחו נבע מעיין בשם ווסטה צגאי, שהפך למקום קדוש ויהודים מכל המחוזות היו עולים אליו לרגל על מנת להירפא ולהיטהר. יעקב מרחיב על המנהגים השונים סביב הכניסה למעיין והשהייה בו.

מגיל צעיר היה רועה את הצאן והבקר. הוא מספר כי בחודשי החורף היה מוביל את עדריו למקומות מרוחקים, שם הוא והרועים האחרים היו מקימים מחנה ושוהים בו במשך כמה חודשים עד תום עונת הגשמים. הוא מסביר על חיות הטרף שבאזור וכיצד היו צדים אותם באמצעות הנחת מלכודות.

משהגיע לגיל 12 החל לצאת עם אביו ואחיו הגדול לעבוד כחקלאי באדמות המשפחה. יעקב מפרט על הגידולים השונים ומסביר כי הוא ומשפחתו השתמשו במערכת תעלות השקיה שאפשרה להם לעבד את השדות במשך כל השנה. כשיעקב היה בן 17 אביו נפטר, והוא ואחיו הגדול המשיכו לעבוד ולפרנס את משפחתם.

יעקב מדבר על מחלתו של אביו ועל הלווייתו. הוא מסביר את מנהגי האבלות, כגון טקסי טיהור הגופה, שירי ההספד וישיבת השבעה. בנוסף יעקב מפרט על הנהוג בחלוקת הירושה בין בני המשפחה ועל דרכי הגישור של זקני העדה בנושא.

בגיל 24 יעקב התחתן. הוא מפרט את מנהגי החתונה ומדגיש את חשיבות השמירה על הבתולים של שני בני הזוג, ומונה את העונשים ואת התגובה החריפה של הקהילה במקרים של הפרת מוסכמה זו.

בשנת 1965 משפחתו וקהילת האזור כולה נפגעו קשות בעקבות הרעלת מזון. המזון שפג תוקפו חולק על ידי הממשלה כדי להקל על רעב גדול באזור. באזור לא היו מרפאות והטיפול הרפואי נשען על רפואה מסורתית ותפילות.

יעקב מספר על נפילת שלטונו של הקיסר היילה סלאסי ‏(‏Haile Selassie‏)‏ ועל עליית שלטון הדרג בשנת 1973. הוא מדבר על ההבדלים בין המשטרים, ועל האופן בו כל אחד מהם השפיע על חייו ועל הקהילה היהודית. בנוסף יעקב מדבר על הדילמה הפוליטית של האזרח האתיופי: האם עליו לתמוך בשלטון הדרג שמחלק אדמות ומקדם חינוך חובה, אך גם בולש, מענה ומוציא להורג אנשים ללא משפט; או שמא לתמוך בארגון איהאפה ‏‎(Ehapa)‎‏ המורד בשלטון, אך גם הוא רודף והורג את מתנגדיו.

בתחילה יעקב הצטרף לארגון המורדים איהאפה ‏ונלחם כנגד השלטון. לאחר כמה פעולות מוצלחות כנגד בכירים בשלטון הדרג, יעקב וחבריו ביקשו חנינה באמצעות קרוב משפחתו, ישי-אלקה (מאמהרית: אלוף בצבא) מרשה נגדו, והצטרפו לכוחות הלוחמים של צבא הדרג. הם הוצבו בבלסה והצליחו לחסל כיסי התנגדות של המורדים מארגון איהאפה. כשהמורדים כבשו את כפרו, יעקב ומחלקתו נשלחו להחזיר אותו לידיהם, והצליחו במשימה לאחר לחימה קשה ואבדות רבות. הכוח שמר על הכפר במשך חודשים, במהלכם צפו בצבא השלטון נסוג והולך. כאשר נשארו לבדם בשטח יעקב ומחלקתו הסכימו כי הדרך הטובה ביותר לשמור על משפחותיהם היא לערוק לצדם של המורדים. הם מסרו את נשקיהם וביקשו חנינה, והחלו ללחום פעם נוספת בצד המורדים. יעקב מספר על חילוקי הדעות הפוליטיים העמוקים שהתגלעו בקהילה, והובילו לחילופי ירי בין שכנים ובני משפחה. כיוון שלא בטח באיש, היה ישן במקומות מסתור.

בזמן שביקש עוד נשק וציוד ללחימה החל גל עזיבה של הקהילה היהודית לאדיס אבבה, על מנת לעלות משם לישראל. יעקב כינס את משפחתו, מכר את רכושו והחליט להצטרף לקהילתו במסעה ממחוז סמיין לאדיס אבבה דרך העיר גונדר. לבסוף, לאחר שהסדיר את מסמכיו באדיס אבבה, עלה עם משפחתו לישראל.