פרדה מתאר את אילן היוחסין של משפחתו ומספר כיצד משפחתו נדדה ברחבי אתיופיה בתקופת שלטון האיטלקים; כמו כן הוא מספר כי לאחר לידתן של אחיותיו הגדולות הוריו התקשו בהבאת ילדים נוספים לעולם, ומרחיב על דרכי הטיפול המסורתיות בעקרוּת. לבסוף פרדה נולד בהפרש של 10 שנים מאחיותיו.

כשהיה בן שבע אביו נרצח, והמשפחה עברה לסבתו בכפר דימה. שם החל פרדה לעזור למשפחה ברעיית צאן ובקר ובעבודה חקלאית. היהודים בכפר עסקו גם בנפחות וסיפקו לתושבים כלי עבודה. פרדה מסביר כי בתמורה לא היו צריכים לשלם מיסים על אדמתם. לאחר זמן מה משפחתו עברה לעיר מייצברי.

בגיל 20, לאחר שהתחתן, ברח לגונדר עם שני חברים, במטרה ללמוד עברית בבית ספר יהודי, אך כשהגיעו גילו שבית הספר נשרף והם חזרו לביתם. לאחר חודשים ספורים הגיע לעיר מורה לעברית בשם בקלה ברוך, ופרדה וחבריו למדו קרוא וכתוב אצלו.

במקביל החל לעסוק במלאכת הנפחות בעזרת כלי העבודה של אביו. הוא מספר כיצד רכש את המקצוע, מפרט על כלי העבודה השונים ומסביר את שיטת העבודה. פרדה מציין כי מעבר לייצור הכלים החקלאיים, באותה תקופה סוערת היה ביקוש רב לתיקון נשקים. הוא מסביר על הנשקים השונים, מחיריהם, ומספר על הלקוחות. העסק גדל והתפתח ופרדה היה לסוחר שמביא כלי נשק תקולים רבים מגונדר ואסמרה, מתקן ומוכר אותם ברווח. בהמשך פרדה מראה שרטוט של ביתו בן שתי הקומות, מתאר את תכולתו ומאילו חומרים נבנה.  

פרדה מספר כי ספג מינקות את הכמיהה לירושלים. לאורך השנים בני משפחתו חיפשו אחר כל מידע שיוכל לעזור להם לעלות לישראל. מכיוון שגרו בעיר והיו בעלי גישה לרדיו ועיתון, הם שמעו על גלי העלייה לישראל דרך סודן. פרדה מתאר את האקלים הפוליטי והלחימה בין ארגון המורדים איהאפה ‏‎(Ehapa)‎‏ ‏לבין שלטון הדרג, שהקשו על היציאה למסע. במשך זמן רב פרדה תהה מהו הזמן הנכון לצאת למסע, והחליט להשאיר את ההחלטה בידי האל. כשהרגיש שהגיע זמנו מכר את כל רכושו וקנה צידה לדרך וחמורים. פרדה ומשפחתו הצטרפו למשלחת של משפחות נוספות מהאזור שמנתה 370 איש ויצאה לסודן, במטרה לעלות לישראל. פרדה מתאר את תלאות המסע מאתיופיה לסודן.