דנייאו מתאר את אילן היוחסין של משפחתו, את כפרו ואת ההיסטוריה המקומית. בגיל תשע החל לרעות צאן ובקר וכשגדל בכמה שנים הצטרף לגברים במשפחתו שעבדו בעבודות חקלאיות. בנוסף הוא שימש כשליח של משפחתו והיה נשלח להביא ולמסור דברים לכפרים שונים, לעתים במרחק של יום הליכה. דנייאו מפרט את סוגי המשחקים השונים שהיה משחק בילדותו לדוגמת: קולי, גאנה, שחייה בנהר וכו'. במשך ארבע שנים הוא למד לימודי דת וחזנות אך נפשו שאפה לצאת לטבע ומשגדל לא המשיך בלימודיו.

דנייאו מסביר כיצד כל שנה היה עליו לסמן את האדמה אותה הוא רוצה לעבד. הסימון היה מתבצע על ידי הנחת קרשים ודשא בערימה. האדמה במחוז הייתה חופשית ולא שייכת לאף אחד והזכות לעבדה ניתנה רק לשנה אחת. כמו כן תשלום המס למדינה היה מתבצע פעם בשנה והיה תלוי בתפוקת השדה ובכמות כלי העבודה.

דנייאו מציין מקרי גזענות מצד השכנים הנוצרים באזור קווארה ובאזורים אחרים. כמו כן הוא מספר על הסכסוכים המקומיים שהיו נפוצים בקרב הקהילה היהודית, כגון עדר של אדם אחד שאכל יבולים של אחר, ריבים בתוך הנישואים, מקרי אלימות ועוד. בהמשך הוא מפרט אילו פתרונות זקני העדה היו מציעים.

דנייאו התחתן, בנה בית ונולדו לו ילדים. בגיל 28 החל לצאת למסעות צייד. הוא היה שואל נשק מדודיו ומצטרף לקבוצת ציידים. מלווים בחמורי מסע, הם היו יוצאים למסעות של ארבעה ימים עד חודש בתוך סבך היער, שם היו ממתינים לחיות, צדים אותן ומייבשים את בשרן. הוא מספר כי באזורי הצייד חיו חיות טרף כגון אריות, נמרים וצבועים, וכן פילים, ג'ירפות ואיילים. המטרה העיקרית של מסעות אלה הייתה לחזור עם בשר למאכל. אולם ציד שחזר עם אריה או עם פיל היה קונה לו מעמד מיוחד בתוך הקהילה ומתמנה למעין שופט או בעל סמכות. דנייאו מספר על אירועים שונים שהיה עד להם במהלך מסעות הצייד. בנוסף הוא מתאר את החגיגות ויראת הכבוד שהציידים היו מתקבלים בהם בשובם לביתם. בנוסף הוא מפרט על סוגי הנשק השונים שהיו בתקופתו: למה שימשו, יתרונותיהם וחסרונותיהם, היכן היה ניתן לרכוש אותם ובאיזה מחיר. דנייאו מספר כי כשהתקרב סופו של שלטון הדרג והמורדים בו החלו לכרסם בסמכויותיו, הצייד הוצא אל מחוץ לחוק והעונש על צייד לא חוקי היה מוות בתלייה.

דנייאו מפרט על מחלות בקר כגון גומדאו, הגוֹרְדֵבְטַה וגְצֵ'ת. מה היו התסמינים, במה המחלה פוגעת, האם ואיך ניתן למנוע או לטפל בה. דנייאו מספר כי חלק מהמחלות היו עוברות באמצעות סוחרים שהגיעו מצפון לקווארה והיו מוכרים את הבקר החולה לתושבים שלא ידעו לזהות את המחלות.

הוא ממשיך ומתאר מחלות כגון מלריה ואחרות שפגעו בבני אדם ואת דרכי הטיפול – המסורתיות והמערביות. בין השאר דנייאו מרחיב את הדיבור על דרכי הטיפול של מגידי עתידות, כמו הענקת קמע לריפוי המחלה, או אופן הטיפול בדיבוק. הוא נותן דוגמא למחלה בשם שותלה הפוגעת בתינוקות. כמו כן הוא מפרט על דרכי הקריאה בכוכבים ועל דרכי טיפול נוספות. דנייאו מספר על דיבוק שנכנס בו וכיצד הצליח להיפתר ממנו. הוא מעלה בזיכרונותיו כיצד שבטי העבדים – גומוז, היו עוסקים בכישוף ומשתמשים בשורשים על מנת לקלל ולגרום למוות. כמו כן הוא מספר על מקום קדוש ששמו אְסרְמגִ'ייאה, שבו לפי המסורת מתו 16 חמורים שנשאו עפר מירושלים. העולים לרגל היו לוקחים ממקום זה עפר, שותים אותו ומורחים אותו על גופם, והיו נרפאים מכל תחלואיהם.