ממויה מתאר את אילן היוחסין של משפחתו, את כפרו ואת ההיסטוריה המקומית. בילדותו רעה צאן. הוא מספר על המשחקים השונים ששיחק, על הסיפורים ששמע על ירושלים ועל הערגה אליה.

כשהיה בן שש נשלח ללמוד בבית הספר היהודי שדודו ניהל באמבובר. כתלמיד חרוץ התקדם בלימודיו במהירות ותוך שלוש שנים סיים את כל שש כיתות בית הספר היסודי. הוא מספר על הלימודים, ההווי החברתי וסדר היום בבית הספר.

לכשעבר את המבחן הממשלתי בין כיתות ו' ל-ז' עבר ללמוד בבית ספר בעיירה אזזו. ממויה עזב את משפחתו ושכר דירה בעיירה יחד עם כמה חברים. הוא מספר כי מזונם היחיד היה לחם שהביאו בסופי שבוע מבית הוריהם. לא היו להם מזרונים והם ישנו על הרצפה. לעתים קרובות פשטו כינים בבית. ממויה מספר על לימודיו ועל התרשמותו מהחיים מחוץ לכפר. למרות הקשיים סיים את חטיבת הביניים בהצלחה.

את כיתה י' הוא החל בבית הספר בעיר גונדר. בגונדר היה נפגש עם הוריו שדאגו לצרכיו בכל פעם שבאו לעשות קניות בשוק, ולמד עם בני דודיו באותו בית ספר תיכון. ממויה על הדירות השונות ותנאי המחיה במהלך שנות הלימוד.

משהגיע מועד בחינות הבגרות החלה ההפיכה נגד שלטונו של הקיסר היילה סלאסי (Haile Selassie)‎. ממויה מספר כי בגלל ההפיכה סרבו חלק מהתלמידים להיבחן בבחינות הבגרות ועל כן נאלצו התלמידים לעבור את הבחינה כשהם מוקפים בחיילים עם נשקים שלופים. ממויה ניגש לשני מבחנים: מבחן הבגרות ובחינת מעבר ללימודי הסמכה להוראה. הוא נזקק לכסף על מנת להמשיך את מסלול לימודיו, ובזמן שחיכה לתוצאות הבחינות עבד בבית מלון. כשהתפרסמו תוצאות הבחינות, שמח לגלות שעבר את מבחן המעבר ללימודי ההוראה.

לימודי ההוראה התקיימו באסמרה. הוא שכר דירה בעיר ובמהלך לימודיו התפרנס מעבודה במסעדה הסמוכה לדירתו. ממויה מספר על ההפיכה והמצב הפוליטי וכן על יחס השנאה מצדם של התלמידים האריתראים. כשהלחימה הגיעה אל תוך העיר, הוא ושאר התלמידים האמהרים נלקחו להתגורר בבסיס צבאי מאולתר, שהוקם על מנת להגן על אזרחים שאינם מהאזור. ביום ההפיכה ועליית שלטון הדרג, ממויה נלקח לחגיגות מלווה בחיילים חמושים שמצד אחד שמרו על ביטחונו ומצד שני אילצו אותו לחגוג.

ממויה מספר כי היחס האלים כלפי האמהרים החמיר כשמפלגת הדרג עלתה לשלטון. הלימודים הופסקו והתלמידים הועברו להתגורר בתחנת משטרה מחוץ לאסמרה, בדקה-מרי. שם, ללא אספקה של מזון או תעסוקה, החלו מתפשטות מחלות בין התלמידים. ממויה נבחר יחד עם שבעה אנשים נוספים לייצג את התלמידים בפני מפקד מחוז אסמרה, והם ביקשו שיקצה חיילים שיגנו עליהם ויאפשרו להם לעזוב את המחוז ולחזור לביתם. האישור ניתן, אך בכל פעם שהגיעו האוטובוסים והחיילים, פרצה לחימה באזור והחיילים נקראו לקרב. כך נשארו התלמידים זמן רב, עד שהחליטו למרוד ולצאת ברגל לכיוון אסמרה, גם במחיר מוות בידי המורדים. לאחר הליכה קצרה הם נדחקו באיומים לחזור למחנה על ידי חיילי השלטון. לבסוף, אחרי כמה חודשים, הם יצאו מהמחנה באוטובוסים בליווי חיילים.

האוטובוסים הורידו אותם בג'מַגְנט, ומשם הם יצאו במסע לאדיס אבבה. משהגיעו לאדיס אבבה משרד החינוך שיכן אותם במחנה להכשרת מורים בשם "קוטבה". מאחר ולא ניתן היה להחזירם לאסמרה הם נשלחו לבתיהם עד להודעה חדשה. ממויה חזר למשפחתו שהייתה מאושרת לגלות שהוא בחיים ולא נספה במלחמה. הוא שהה בביתו עד שקיבל מינוי כמורה ועבר למחוז וולגה.

ממויה שימש מורה מחליף בכפרים שונים. באזור ג'ימה-גנט בו לימד, התגלעו סכסוכים בין המורים המקומיים -משבט האורמו, לבין המורים שהגיעו מאדיס אבבה – והשתייכו לשבט האמהרה. עבור ממויה השנה בה לימד הייתה אחת התקופות השמחות בחייו. כמו כן, במהלך תקופה זו הוא הצטרף לארגון המורדים בשלטון הדרג, איהאפה ‏‎(Ehapa)‎.

כששמע שנפתח קורס הוראה בגונדר עבר לשם, השלים את לימודיו ושובץ להיות מנהל בית ספר במחוז ארמצ'יהו. משהגיע לבית הספר גילה כי הוא נשרף בידי ארגון מורדים בשם אידו. הוא הלך לכנסייה המקומית ושכנע את התושבים שיבנו בית ספר חדש על מנת שהוא והמורים הנוספים יוכלו לחנך את ילדיהם. בית הספר הוקם מחדש, אך לאחר תקופה קצרה ארגון המורדים אידו החל מאיים על חייהם, וממויה וכל צוות המורים חזרו למשרד החינוך בגונדר. הוא סיים את אותה שנה כמורה בבית ספר אחר בכפר טדה.

ממויה שובץ שוב למחוז ארמצי'הו אך הפעם בצדו הצפוני של המחוז. הוא מספר על העבודה בבית הספר ועל פעילות ההסברה החשאית בה עסק כחבר ארגון המחתרת איהאפה. כשנעשה מבוקש על ידי נציגי השלטון, הוא ברח עם שני מורים נוספים ליערות. הם הגיעו למחנה הראשי של הארגון לצורך שיבוץ מחדש, וממויה הוצב במחוז ארמצ'יהו בכפר סנקי-מיקאֵל, שם לימד את התושבים על האידיאולוגיה של תנועת איהאפה. אט אט הוא שכנע את תושבי האזור להצטרף לארגון ובשילוב עם הכוח הצבאי של הארגון הם השתלטו על המחוז.

לאחר שנתיים חל משבר הנהגתי בארגון המחתרת ובפני ממויה עמדו שלוש אפשרויות: להצטרף לזרוע הצבאית של הארגון, לבקש מחילה משלטון הדרג ולקוות לחנינה, או לצאת לסודן ולבקש שם מקלט מדיני. ממויה בחר לצאת לסודן והוא מתאר את מצבו הקשה בדרך לשם.

בסודן ממויה נשלח למחנה פליטים של הצלב האדום, אמרק-וואה. התנאים במחנה היו קשים וכללו רעב ומחלות. כשהגיעה לאוזניו השמועה כי החלה עלייה יהודית מסודן לישראל, הוא ברח לעיר גדריף. שם חבר לעבודתם של הפעיל זימנה ברהני והמוסד הישראלי, שעסקו בעלייה החשאית של יהודי אתיופיה. יום אחד הגיעה קבוצה גדולה של אנשים וממויה נבחר להצטרף אליהם כמתרגם ולעלות איתם לארץ ישראל.