דוד מתאר את אילן היוחסין של משפחתו, את כפרו ואת ההיסטוריה המקומית. הוא מספר על ההווי החברתי והמשפחתי בימי ילדותו, למשל על מדורות הערב של עונת הקיץ, בהן היו חדים חידות ומשתעשעים במשחקי לשון.

דוד מספר כמה שונים היו חיי הכפר בעונת החורף, לעומת הקיץ. בין השאר הוא מסביר כי בחורף עסקו אנשי הכפר בעבודות השדה ובמרעה הצאן והבקר, והקיץ היה עונת המנוחה והחתונות.  

בילדותו, בהתאם למנהג המקום, התלווה לרועי הצאן והבקר הבוגרים ולמד מהם את המקצוע. בעונת החורף היה לוקח בכל בוקר את הבקר ומלווה אותן אל רועה הצאן, ובערב אוסף אותן חזרה ומכניסן לרפת. בנוסף שמר על העזים מפני גנבים וחיות בר ודאג שלא יאכלו יבולים מהשדות בסביבה.

כשהפרות והעזים המליטו, דוד ורועי הצאן האחרים היו עוזרים להן. בעיקר היו מוודאים כי לאחר ההמלטה האם מלקקת את ולדה, ובמקרה שלא הייתה עושה זאת מיזמתה, היו מקרבים את הוולד אל אימו עד שהכירה בו וליקקה אותו. אחרת, האם הייתה מתנכרת ליילוד ולא ניתנת לחליבה.

בשנת 1979 פרצה מגפה קשה שפגעה בבקר. דוד בן ה-11 נאלץ לעזוב את ביתו ולהעביר את הבקר לכפר של דודו, בלמבה, כדי לחמוק מהמגפה. הוא שהה בלמבה כמה שבועות ומשם העביר את הבקר לכפר של סבתו, סולה. שם נאבק העדר בשטחי מרעה הרריים וקוצניים. לאחר כמה שבועות דודיו החליטו כי על דוד ורועי הבקר האחרים לקחת את העדרים לעמק מרובה צמחיה, שלא גר בו איש. רועי הבקר עשו יד אחת ובנו לעצמם בית בקרבת נהר. לאחר שהעדרים כילו את הצמחייה והנהר יבש, הקבוצה כרתה את העצים ושרפה את המקום בדרך המקובלת, כדי להכין את הקרקע לחקלאות עבור דודיהם. דוד ורועי הבקר האחרים נדדו ומצאו להם מקום אחר להשתקע בו. כך העבירו שבעה חודשים במרעה, צייד והתגוננות מפני חיות טרף.

עם הזמן החלו מגיעות שמועות על עליית היהודים לישראל דרך סודן. כשהחזיר דוד את עדר הבקר לבית הוריו, ראה את שיירות הצעירים שעברו בכפרו בדרך לסודן. דוד החל לעזור לאביו ולאחיו בעבודות הנפחות שהתמקדו בתיקון נשקים. ידיהם היו מלאות, שכן באותה תקופה התחזקו קבוצות המורדים בשלטון הדרג (קבוצות כמו אייפה, ווינה ואידיו), וכל בעל בית נשא נשק כדי להגן על שטחו מפני שודדים, מורדים או נציגי השלטון. דוד מסביר על סוגי הנשקים השונים ועומד על יתרונותיהם וחסרונותיהם.

אט אט, כל השכנים של דוד עזבו את ביתם ויצאו לעבר סודן. הכפר הפך לתחנה בדרכם של היהודים שהגיעו מכפרים מרוחקים, והחל להוות מטרה עבור עבריינים מסוגים שונים שבאו לשדוד את העולים. בשנת 1981 דוד ומשפחתו החליטו לצאת גם הם למסע והתלוו לקבוצת חיילים שלקחה אותם עד הישוב הומרה, הצמוד לגבול סודן. הם שהו שם כחודש, עד שעברו את הגבול לסודן ומשם עלו לישראל.