נתמר מספרת על השמות הרבים שניתנו לה ועל משמעותם. היא מתארת את אילן היוחסין של משפחתה, את כפרה, ביתה ותכולתו. בילדותה עזרה לאמה בעבודות הבית השונות כגון ניקיון, הבאת מים, בישול ועזרה עם האחים הקטנים. נתמר מספרת שכאשר הוריה היו יוצאים לאירועים ונעדרים מהבית, לעיתים למשך שבוע, היא הייתה לוקחת על עצמה את תפקיד האם בניהול הבית. היא מסבירה כיצד למדה מאמה לבצע את כל עבודות הבית, את מלאכת הרקמה, ושזירת כלי בית מנצרים.

נתמר מספרת על הקהילתיות ועל העזרה ההדדית בתוך הקהילה ובמשפחה. היא מסבירה את מנהג ה"דביאט", לפיו הגברים עבדו במשותף, בכל פעם בשדה של חבר אחר, והנשים טוו במשותף חוטי כותנה. נתמר מציינת כי העבודה המשותפת לוותה לרוב בשירה.

נתמר מספרת על גילויי הגזענות כלפי היהודים מצד שכניהם הנוצרים, שהיו גם על רקע סכסוכי בעלות על אדמה. אביה של נתמר שימש כמגשר וכסנגור של יהודים בבית המשפט. היא מרחיבה על פועלו ומסבירה כי בתקופת שלטונו של הקיסר היילה סלאסי ‏(‏Haile Selassie‏)‏ נאסר על היהודים להחזיק באדמות והם נאלצו לשכור אותן מהנוצרים ואף לשאת בנטל המס לשלטונות.  

כשהייתה בת חמש אביה לימד את נתמר ואת אחיה קרוא וכתוב והיה בוחן אותם על התקדמותם. כשנפתח בית הספר של ארגון אורט נתמר המשיכה בו את לימודיה. היא מספרת כי תחילה למדו מתחת לעץ וכשסיימה את כיתה ג' בית הספר כבר היה בנוי. נתמר מפרטת על סדר היום בבית הספר, על המשמעת ועל תוכנית הלימודים.   

נתמר מסבירה כי לא היה נהוג לשלוח את הילדים לבית ספר על-יסודי. הבנים היו חוזרים כדי לעזור בפרנסת המשפחה והבנות בדרך כלל היו מחותנות. גם את ידה של נתמר הגיעו לבקש כמה פעמים, אך הוריה התעקשו שעליה לסיים קודם את לימודיה.

את כיתה ז' החלה בבית הספר בעיירה אזזו ושכרה שם דירה עם אחיה. נתמר מספרת על המרחק מהבית ועל הגעגועים. על מנת לשמור על בטחונה כנערה, הקפידה תמיד לצאת מביתה מלווה באנשים נוספים. בבית הספר ובעיירה הסתירה את זהותה היהודית כדי שהמורים והתלמידים האחרים לא יתנכלו לה. לעיתים אף נאלצה להתלוות אליהם לכנסייה ולחגיגות החגים הנוצרים.  

כשמפלגת הדרג הדיחה את הקיסר היילה סלאסי ותפסה את השלטון, שררו בלבול ותחושת סכנה. נתמר מספרת כי באקלים הפוליטי הסוער לא היה ניתן לסמוך על אף אחד, כיוון שכל אחד היה שייך למפלגה פוליטית שונה, לעתים אף באותה המשפחה. נתמר עצמה הצטרפה בסתר לארגון המורדים איהאפה ‏‎(Ehapa)‎‏ ‏והיא מרחיבה על הפגישות הסודיות, שמות הקוד בהם השתמשו ועל מצע האידיאולוגי של התנועה.

עם עלייתו, שלטון הדרג השליט את "הטרור האדום" – כלא והוציא להורג כל מי שנחשד באי תמיכה בשלטונו. בדרך זו נעלמו מורים וחברים לספסל הלימודים של נתמר, ולעתים נמצאו תלויים ברחבת השוק. בזמן הפשיטות על האזור, נתמר וחבריה היו מתחבאים ביער למשך ימים, עד יעבור זעם.  

במסגרת הרפורמה שהנהיג שלטון הדרג שכללה חינוך חובה לכולם, גויסה נתמר כשהייתה בכיתה יא' לשירות לאומי כמורה. היא נשלחה ללמד בווקן שבמחוז ווגרה, שם לימדה בכל פעם ארבע משפחות, התארחה אצלן ולימדה אותן לקרוא ולכתוב. פעם בשבוע הייתה צריכה לדווח לוועד המקומי על ההתקדמות. נתמר מתארת את הלימודים ואת האידיאולוגיה מאחורי תפקידה.

לאחר שישה חודשים כשסיימה את עבודתה, חזרה נתמר לכפרה צדא והייתה צריכה להחליט מה תעשה בחייה. היא התלוותה לסבתה שנסעה לאדיס אבבה לפגוש את דודה שהיה חייל בחופשה. באדיס אבבה החלה נתמר לעבוד כקלדנית ביום, ובערב למדה חשבונאות באוניברסיטה. נתמר מספרת על השוני הגדול בין החיים בכפר בצפון המדינה לבין החיים בעיר הבירה.

היות ולא היו יחסים דיפלומטים בין אתיופיה לישראל, נתמר ידעה שהאפשרות היחידה שלה לעלות לארץ היא דרך מלגת לימודים. לאחר שקרוב משפחה שגר בישראל הצליח להשיג לה מלגת לימודים באוניברסיטת תל אביב, הצליחה נתמר לצאת מהמדינה ולעלות לישראל.