רדאי פותח בתפילה בגעז. הוא מספר את ההיסטוריה המשפחתית, מתאר את כפרו אסגדה ואת בית הכנסת. אביו, קשי מהרי, היה אחד הקייסים הגדולים בכפר. רדאי מספר כיצד אביו ושאר הקייסים הדפו את ניסיונותיהם הרבים של מיסיונרים נוצרים להמיר את יהודי המקום. כמו כן הוא מדבר על גילויי הגזענות הרבים כלפי היהודים ועל כינויי הגנאי שהדביקו להם, שהתבססו על התפילין והציצית.

רדאי מספר בפירוט על המנהגים והמסורות של בני הקהילה, ביניהם על מנהגי הטהרה. הוא מדבר על חשיבות הידע המועבר בעל-פה ומתאר את תפקידו החברתי והקהילתי של הקייס; הוא מפרט את סדר יומו של הקייס ומסביר את תפקידו באירועים, חגים ומועדים. בנוסף רדאי מתאר את יחסי הגומלין בין אנשי הדת הנוצרים והיהודים, ואת הוויכוחים התיאולוגיים ביניהם.

רדאי מספר על ההיסטוריה של חג הסיגד, שנקרא במקור ה"מהללה", שמקורו בתפילה לשמירה על חייהם של ילדים ונוער בקהילה. כמו כן הוא מספר על החגים – ההכנות אליהם, התפילות הקשורות בהם, כיצד נחגגו, ועל העזרה ההדדית בקרב חברי הקהילה. הוא מתאר את בית הכנסת, את תכולתו ואת המנהגים הקשורים בו.   

שגרת יומו של רדאי כללה חליבת פרות, רעיית צאן ובקר והכנסתם לעת ערב למתחם הסגור מפני טורפים. רדאי מדבר ארוכות על השהייה בטבע עם החיות ומתאר את הגידולים בשטח המרעה. הוא מספר על עבודות החקלאות השונות – חריש, זריעה וקציר, וכיצד ביצע אותן בהתאם לעונות השנה.

בשעות הפנאי, בחגים ובמועדים, הקייסים היו אוספים את הילדים ובניהם רדאי ומלמדים אותם קרוא וכתוב. בנוסף הם עודדו את הילדים להשתתף בתפילות על מנת לתרגל את מיומנויות הקריאה. לתקופה קצרה אף הגיע לכפר מורה שלימד בכיתות באופן מסודר.

כשהחלו המרידות כנגד שלטון הדרג, המורדים מפלג הזוווי גייסו את כל המלומדים ושלחו אותם לקרב. משפחתו של רדאי הייתה האחרונה בכפר שיצאה למסע לישראל, היות ולאביו, מתוקף מעמדו כקייס, הייתה מחויבות להישאר עד שאחרון מבני הקהילה עזב. רדאי הצליח לחמוק מהגיוסים ובדרכו לסודן נתפס בידי שלטון הדרג ונכלא ל-3 חודשים. כששוחרר יצא שוב לעבר סודן. בדרך כמעט הוצא להורג על ידי חיילי הדרג אך לבסוף הצליח לברוח לסודן ומשם עלה לישראל.

לסיום רדאי מראה ספרי קודש שונים שעברו במשפחתו במהלך הדורות, ומקריא קטעי תפילות מהם.