לגסה סוקר את ההיסטוריה של יהודי אתיופיה, ויהודי תיגראי בפרט, דרך ניסיונות העלייה השונים לאורך השנים. הוא מוסיף ומסביר כי דבקותו של כל דור במצוות התורה והנחלתן לדור הבא, הוא שאפשר את חזרתם של יהודי אתיופיה לישראל.

בילדותו לגסה למד עברית ממורים שהגיעו ממחוז גונדר. אופן הישיבה בכיתה היה לפי רמת הידע: מי שידע את האלף-בית ישב על כיסא ומי שלא – ישב על הרצפה. בשנות ה-50 של המאה הקודמת היתה במדינה רפורמה חינוכית שמטרתה היתה להקנות השכלה כללית לתושבי מחוז תיגראי. לגסה מספר על ההתנגדות שלו ושל הקהילה היהודית ללימודים כלליים מחשש שזהו תכסיס שנועד לגרום להם להמיר את דתם, ובטענה שהם כבר לומדים את חוקי תורה. הוא מראה את ספר חוקי הקייסים והתפילות שברשותו, ומספר את סיפורו ההיסטורי וגלגוליו של הספר.

לגסה מספר כי הוא ושלושה תלמידים נוספים כתבו מכתב למר יונה בוגלה בו דרשו ממנו לפתוח בית ספר לעברית במחוז תיגראי. לגסה עצמו הקריא את תשובתו החיובית של מר יונה בוגלה באסיפה הכללית בחג הסיגד ב 1952. במעמד זה ובעזרת כספי תרומות ייסד לגסה ארגון בשם "עשרת הדיברות של אורית", שפעל במשך 10 שנים כדי לעזור לנזקקים בקהילה ולקדם את חלום העלייה לישראל. בעזרת הארגון הוקמו בית ספר ובית כנסת, והצליחו להביא תיירים יהודים לתיגראי. ארבעה מחברי הארגון אף עלו לישראל והיוו קשר ישיר ורציף עם הארץ. בשנת 1972 התקבל אישור ל-30 משפחות לעלות לישראל ולגסה וארגונו היו אמונים על בחירת המשפחות.

לאחר שמפלגת הדרג הדיחה מהשלטון את הקיסר היילה סלאסי, מונה לגסה לשופט ולפקיד ממשלתי. הוא מתאר את המבנה של מערכת המשפט ומספר כי במסגרת תפקידו כשופט היה אמון על פתרון סכסוכים משפחתיים, גניבות והפרות חוק שונות. כמו כן היה יוצא לחקור מקרים כגון גניבת שוורים. לגסה מרחיב על האקלים הפוליטי הסוער באותן שנים בהן נלחם שלטון הדרג בארבעה ארגוני מורדים שונים, ומספר כיצד תמרן בין הכוחות הפוליטיים השונים ועל העבודה החשאית איתם.

במהלך תקופה זו, החל לקבל מכתבים מפרדה אקלום ששהה בסודן ובישר כי נפתחה משם דרך עלייה לישראל. מתוקף סמכותו נתן אישורי יציאה מהמחוז ל-50 משפחות יהודיות במסווה של יציאה לחתונות, ולאחר מכן לעוד 60 משפחות במסווה של יציאה לניחום אבלים. משראה כי טוב, שכלל את השיטה והוציא אישורים רבים לבני קהילתו, שיצאו ממחוז תיגראי, דרך מחוז וולקיט, לסודן ומשם לישראל.

בסופו של דבר גילה השלטון את דרכי פעילותו והוא נעצר ונכלא. בכלא נחקר בעינויים פיזיים ותחת איומי אקדח שהוצמד לראשו. התנאים בהם הוחזק היו קשים במיוחד כיוון שהואשם בבגידה במדינתו. הוא מציין כי במשך תקופה זו המשיך להתפלל ולקיים מצוות, ומתאר את חיי היום-יום בכלא ואת ההווי החברתי שהיה רווי סיפורי עם. בסופו של דבר לגסה הצליח לשכנע את החוקרים בעזרת ההתכתבויות שלו עם הארץ, כי הוא מקיים עם ישראל קשר רציף של 20 שנה שלא למטרת עלייה. לאחר שמונה חודשים שוחרר וחזר לביתו.

במשך שישה חודשים לגסה התחזק ושיקם את חייו. לאחר מכן הצטרף עם משפחתו לקבוצה של 300 איש שיצאה למסע רווי תלאות אל סודן, ומשם עלו ישראל.