גרמאי מספר את תולדות משפחתו, מתאר את כפרו ואת ההיסטוריה המקומית. בילדותו רעה צאן ובקר. בגיל 10 החל ללמוד עברית ואמהרית בבית ספר היהודי של רשת אורט, שנפתח במחוז על ידי מר. יונה בוגלה. לאחר שנת הלימודים הראשונה נאלץ לעזוב על מנת לעזור לאביו בעבודה החקלאית. משבגר ואביו נפטר, תפס גרמאי את מקומו כראש המשפחה, המשיך בעיבוד האדמה ופרנס את אימו ואחיו. הוא מספר על העבודה החקלאית, על העובדים, העבדים, השכר, המסים, על הערבות הדדית והתוצר החקלאי. הוא מספר כי היו לו שלושה אזורי גידול: יער, מישור ומדבר.

גרמאי מתאר את ההתנהלות המשפחתית, הקהילתית והחוקית כאשר ראש המשפחה נפטר ויש לחלק את רכוש המשפחה. הוא מרחיב על תפקידו כראש משפחה: הניהול הכלכלי של המשפחה, מנהגי השידוך, האירוסין וחגיגות החגים.

ב-1974, כששלטון מפלגת הדרג הדיח את הקיסר היילה סלאסי (Haile Selassie) ותפס את השלטון במדינה, מונה גרמאי בן ה-30 לעמוד בראש מועצה אזורית. לאחר שכיהן שנתיים בתפקיד, ארגון המורדים האידו כבש את המחוז מידי מפלגת הדרג והנחיל שלטון אזורי חדש. המחוז נותק משאר המדינה והעובדים השכירים הרבים שהגיעו לעבוד אצל חקלאי האזור חזרו למחזותיהם.

גרמאי עבד בחורף כחקלאי ובקיץ עסק במסחר – הוא סיפק בקר, נשק ותחמושת למורדים בסודן, תמורת מלח, קפה ובגדים שנמכרו באתיופיה. גרמאי מספר על שיטות המסחר, המסעות לשווקים בתיגראי, ווליקט, סודן ועוד. הוא מפרט על סוגי הסחורות וכלי הנשק השונים בהם סחר.

ב – 1980, כשהועלתה האפשרות להבריח את יהודי אתיופיה דרך סודן לישראל, גרמאי, שגר במחוז הסמוך לסודן והכיר את הדרכים אליה בעקבות הסחר שלו עם הסודנים, נשלח על ידי ברוך טגנ'ה לחפש נתיב העברה. במקביל התרחשו קרבות עזים במחוז על ידי אירגוני המורדים השונים האיידו, האייפה והוויאנה.

בשנת 1982 גרמאי ומשפחתו יצאו לסודן ושכרו בית בסתר, עד שיכלו להשלים את משימתם לעלות לישראל. בשיתוף עם ארגונים שונים ולצד פרדה יאזזאו אקלום, גרמאי סייע לבני הקהילה היהודית למצוא עבודה, להשלים את הבירוקרטיה, לשכור דירה ובהברחתם לישראל במטוסים. לבסוף נתפס וריצה שישה חודשי מאסר בכלא הסודני. כשהשתחרר חזר לפעול תחת זימנה ברהני ומחליפו עד שנפסקה העלייה והיהודים נתקעו בהמתנה במחנות פליטים. גרמאי מקונן על מותם של רבים מבני הקהילה במחנות פליטים אלו.