גאשיי מתאר את אילן היוחסין של משפחתו, את כפרו ואת ההיסטוריה המקומית. בילדותו היה רועה צאן ובקר ומשבגר מעט היה יוצא עם אביו, לעבד את שדות המשפחה. הוא מספר על המשחקים שנהג לשחק בילדותו.

גאשיי מספר כי כאשר אמו חלתה האמינו כי נכנסה בה רוח רעה, שעל פי המסורת יש למלא את רצונותיה כדי שתעזוב את האדם אליו נכנסה. לרוח הרעה יש רצונות משלה, ואחד מרצונותיה לפי גאשיי היה לשמוע את נגינת המסנקו – כלי נגינה מסורתי. כשהיה בן 15, קיבלו גאשיי ואחיו מסנקו, ולמדו לנגן בו במטרה להוציא מאמו את הרוח הרעה. גאשיי מסביר איך בונים את הכלי, מספר על ההיסטוריה שלו ועל תפקידם של הנגנים המסורתיים. הוא מוסיף ומתאר את סוגי המוזיקה שנוגנו באירועים השונים.

נפשו של גאשיי נמשכה ללימודים אך למשפחתו היה חסר כוח עבודה חקלאי. למרות זאת, ומבלי שקיבל את ברכת משפחתו, החל בגיל 25 ללמוד בבית הספר באמבובר. בעונות הלחוצות גאשיי היה חוזר לביתו ועוזר למשפחתו בעבודה בשדות. בבית הספר הצטרף ללהקה ולמד משחק ותיאטרון. עם הלהקה היה יוצא לנגן באירועים ובחגים שונים כמו חתונות וחג הסיגד.

בנוסף הצטרף גאשיי לתנועת נוער אמריקאית ששמה המשקיפים. התנועה עזרה למשפחות עניות בשיפוץ ביתם, גייסה אוכל עבור נזקקים וערכה מסעות ותחרויות.   

במקביל מצא בעזרת אסנקו סנדקה עבודה בימי ראשון, כמפנה אבנים ומתקן בכביש שבין טדה לאמבובר. כך במשך שש שנים היה יוצא בכל יום ראשון עם העובדים לכביש, מפנה את האבנים שהידרדרו אל הכביש ומתקן את הבורות שנוצרו. זאת על מנת לאפשר לעובדי אורט ועובדים ממשלתיים אחרים להגיע למקום עבודתם בבתי הספר ובמרפאות. תחילה עבדו עם הידיים, ומשלב מסוים הגיע טרקטור שעזר להם בעבודות. גאשיי קודם להיות מנהל עבודה וניהל רישום של כל העובדים ושעות העבודה. הוא מספר על העבודה ועל ההבדלים בין דרישות העבודה בקיץ לאלה של החורף.

באותה תקופה גאשיי הצטרף ללהקה נודדת. כשמפלגת הדרג עלתה לשלטון, הלהקה זומנה לנגן בציבור שירי מורל המהללים את השלטון וחייליו. גאשיי מציין כי הלהקה לא קיבלה תשלום על הופעות אלו, וכי הייתה מחויבת להופיע. באופן דומה חובה הייתה על הציבור להגיע למופעים אלו, בהם חיילים היו מפקחים על הנעשה. כך היה במשך שמונה שנים, וגאשיי מספר על תקופה זו ועל אירועים שונים שהתרחשו בה. בין השאר הוא מספר על ניסיון עלייה לישראל דרך אדיס אבבא. במקביל המשיך ללמוד ולהופיע בחתונות ובאירועים שונים של בני הקהילה, כמו גם של השכנים הנוצרים והמוסלמים במחוז.

באחד ממסעותיו כנגן התלווה לזימנה ברהני ולקבוצת יהודים לקניה על מנת לעלות משם לישראל. כיוון שנשא עמו את המסנקו, חיילי השלטון לא היו עוצרים אותו ונותנים לו מעבר חופשי כנגן נודד. לאחר שהגיעו למקום בקרבת גבול קניה, נעצרה המשלחת כולה מלבד גאשיי, והוא נותר גלמוד וחסר כל. לאחר לילה שבו כמעט נטרף על ידי צבועים, הסגיר עצמו כחבר המשלחת. הוא עונה במשך תשעה ימים עינויים קשים עד אובדן הכרה. לאחר שכמעט הוצא להורג, הועבר גאשיי לכלא בעיר אווסה שבדרום המדינה, שם המשיכו העינויים. בזמן שחבריו לתא הוצאו להורג בזה אחר זה, חייו של גאשיי ניצלו בנס – אחד מהסוהרים שהיה ממחוז גונדר הצילו, והוא שוחרר וחזר לביתו. משחזר למחוז גונדר, מונה על ידי הקבלן הראשי לאחראי על העבודות בכביש המהיר מטדה לאוזבה.

את ניסיונו השלישי לעלות לישראל החל גאשיי במסע מגונדר לסודן. הוא יצא עם משפחתו לכיוון הגבול הסודני, אך הם נעצרו בדרך, ישבו במאסר ועונו במשך חודשיים. לאחר מכן הוחזרו במסוק לבית סוהר בעיר גונדר, שם נמשכו העינויים הקשים. באחת מהפעמים שנלקח גאשיי לחקירה, החוקרים רצו לאמת שהוא אכן נגן מסנקו. נגינתו נגעה לליבם והם פסקו מלענות אותו ואת משפחתו, ובסופו של דבר שחררו אותם. לאחר השחרור גאשיי ומשפחתו יצאו פעם נוספת לכיוון סודן. הפעם גאשיי לא הותיר את המסנקו מאחור ונשא אותו עמו תמיד. זו גם הפעם בה גאשיי ומשפחתו הצליחו לחצות את הגבול לסודן וממנה לעלות לישראל.