ביינה מתאר את אילן היוחסין של משפחתו, את כפרו ואת ההיסטוריה המקומית. בילדותו משפחתו עברה לכפר "דברי טקלה הימנות" או בשמו השני – טלגי, והתפרנסה מעבודת אדמה, אריגה, נפחות וקדרות. כשבגר, לאחר שסירב לשלושה שידוכים שהוצעו לו, ביינה מצא את כלתו והוליד את בנו הבכור אלמיו.

ביינה מדגים את סוגי השירה השונים – אלה המיועדים לעבודות השדה, לחתונות, לאבלות, להעלאת המורל, שירי אהבה ועוד. הוא מספר כיצד היו מזמנים אותו לשיר באירועים ואיך למד על חתן השמחה ופועלו כדי לכתוב עליו שיר בחרוזים.

בשנת 1965, בעקבות בצורת במחוז לסטה, עבר ביינה עם משפחתו לכפר סמיין מנאט'ה שבמחוז סמיין. ביינה מספר על המסע בין המחוזות ושופך אור על האקלים הפוליטי והביטחוני באותה התקופה. המשפחה עסקה בעבודת אדמה ורעיית צאן ובקר רב. ביינה ובני משפחתו, ביניהם אחיו העיוור, היו חורשים את האדמה עם זוגות רבים של שוורים, וביינה מתאר את תהליך אילופם. בנוסף הוא מסביר את אופן חלוקת היבול בין כל בני המשפחה. את המצרכים החסרים היו בני המשפחה רוכשים בשוק, בתמורה לתנובת השדה שלהם. כמו כן הוא מספר כי לקהילה היהודית היו בתי כנסת וקייסים רבים, וכי יחסי הקהילה עם השכנים הנוצרים היו טובים מאוד. הוא מוסיף ומספר על המנהגים, המסורות והחוקים החברתיים שהיו נהוגים בקהילה – בין השאר על יחסי אישות, בית הנידה ועל כך שנאסר על נשים ללכת לבדן לאחר רדת השמש.

ביינה כיהן כמגשר לצד אחיו הגדול. הוא מפרט את תהליך הגישור על שלביו השונים, ומציג פתרונות שהיו מקובלים בזמנו. בנוסף הוא נותן דוגמאות לסכסוכים עליהם גישר, כגון סכסוכי בעלות על אדמה וריבים בין בני זוג. כמו כן הוא מסביר את ההיררכיה ויחסי הגומלין בין המגשרים ובתי המשפט.

כשהחל גל העלייה דרך סודן לישראל, ביינה ובני משפחתו מכרו כמעט את כל רכושם ויצאו לכיוון סודן, אך נבלמו כאשר הבקר שלקחו עמם נגנב. הם חזרו על עקבותיהם והמשיכו דרך דברק לאדיס אבבה, ממנה עלו לישראל.